מוטו לחברה חופשית: מתינות, מתינות תרדוף

פסיקת בית המשפט העליון של ארה"ב בחודש שעבר, שהסירה את הגנת החוקה מהפלות מלאכותיות, היתה היסטורית. קודם כול, מפני שהיא סללה את הדרך לאיסור מלא או כמעט מלא על הפלות בחצי המדינות של ארה"ב. אבל גם בגלל האופן שבו התקבלה ובגלל הטון שהיא נקטה.

על הפרק עמדה פסיקה בת 50 שנה, המכונה "רו נגד ווייד", או, בקיצור, 'רו', שמצאה סימוכין חוקתיים להפלות. במרוצת הזמן היא נספגה במשפט של ארה"ב ובהרגליה החברתיים, ובית המשפט עצמו חזר וסמך את ידיו עליה 20 שנה לאחר שאומצה.

ששת השופטים הימניים של בית המשפט (מתוך תשעה) שמו קץ ל"רו", בן לילה. הם עשו כן בחוות דעת חריפה, שחיבר אחד מהם, סמיואל אליטו. 'רו' היתה "מוטעית להחריד", הוא כתב. הוא לא ניסה לעגל את הקצוות, או לרכך את הזעזוע. כדי לפנות את השולחן הוא החליט למשוך את המפה באחת, עם כלי החרסינה שעליה.

בית שמאי ובית הלל

הלהיטות הזו זעזעה את נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, בעצמו איש ימין. הוא אמנם קיווה לכרסם ב'רו', ולצמצם במידה ניכרת את הזכות להפלה, אבל רצה להשאיר על כנו תקדים משפטי בן חצי מאה, שנעשה נכס צאן ברזל.

אולי אפשר להגיד על רוברטס, שהוא קיווה למשהו מעין זה שהמשנה אומרת לנו על המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית-הלל". רוברטס רצה "הלכה כבית שמאי", אבל העיקרון הוא אותו העיקרון. למרבה העניין, רוברטס ביקר גם את לשון הרוב וגם את לשון הסתייגותם של שלושת השופטים הליברלים. שתיהן, הוא התלונן, "נטלו חירות מלאה מן הספק" (relentless freedom from doubt).

מלים רבות כוח, הצריכות שינון. הן אגב טעונות אירוניה, מפני שבדיוק 30 שנה קודם, רוב השופטים העליונים, כולל שני ימנים, חזרו ואישרו את חוקיות ההפלות בטענה הפוכה מזו של רוברטס, היינו שמשפט המבוסס על ספק אינו מסוגל להעניק "מקום-מבטחים לחירות". והסיבה היתה שכאשר החוק אינו חד-משמעי, אנשים אינם מבינים אותו, ו"הם יחיו בצל הפחד שהחוק לא יגן על חירותם".

זה היה ב-1992. והנה ב-2022, בזמן של קיטוב מתחדד והולך באמריקה, כאשר עצם אחדותה הפוליטית מועמדת בספק, נשיא בית המשפט העליון שלה קורא להעניק ל"ספק" מקום של כבוד בתהליך קבלת ההחלטות. הוא אמנם דיבר על בית המשפט, אבל כוחו של החיווי יפה לכל תחום של פעילות אנושית, בוודאי של פוליטיקה.

הקריאה להטיל ספק היא בעצם קריאה למתינות. בעלי ספק בהכרח אינם בטוחים בצדקתם, והם נוטים ליישב את היסוסיהם בהתייעצות ובאמצעות הסכמה רחבה. מטאפורית, הם נוטים לסימני שאלה, לא סימני קריאה. אין כאן רק שאלה של פיסוק. לספק יש השפעה מצננת על תרבות דיבור, שסטיותיה הרטוריות מעוגנות בוודאות; במשפטים הנפתחים במלים האיומות "אין כל ספק ש".

האם אפשר לנהל מדינה, או חברה, על יסוד הספק? לחלופין, האם פוליטיקאים, המוכנים להודות בספק, מסוגלים להתחרות בהצלחה על שלטון ועל השפעה?
התעניינתי בדברים שאמר יאיר לפיד בשבח המתינות, אם גם לא במפורש בשבח הספק, בכינוס של המכון הישראלי לדמוקרטיה בחודש שעבר. גם אם אני מתקשה בדרך כלל להתפעל מעומק מחשבתו, או מן הליטוש של ניסוחיו, אולי יש לו משהו שהיסטוריון ומדינאי צרפתי של תחילת המאה ה-19, פרנסואה גיזו (Guizot), קרא "אינסטינקטים של משילוּת".

לפיד הוקיע את ה"קיצוניות" כדרך פעולה, כי היא "פתרון קל". הקיצונים במשוואתו אומרים "נדרוס את בית המשפט, נדרוס את השמאלנים, את המרכז, את הימין הממלכתי [...] את כל השטויות האלה של זכויות אדם ושלטון החוק".

הוא הוסיף, "יש לי טיעון עוצמתי לטובת ברית המתונים - היא מנצחת לא רק פה אלא בכל העולם. לפני שביידן ניצח את טראמפ הוא ניצח פרוגרסיבים, שהאשימו אותו שהוא מתון מדי".

רעל של קיצוניות

טוב, אני קצת פחות בטוח בגלובליות של החיווי הזה. עתה זה ראינו שמאל קיצוני וימין קיצוני ממריאים בבחירות לפרלמנט הצרפתי; הסקרים מראים שראש הממשלה הבא של איטליה יהיה הימני ביותר מאז מוסוליני; סקרים מוקדמים מאוד בארה"ב מעניקים יתרון לטראמפ על פני ביידן בבחירות הבאות.

אבל אני חושב שהכיוון הכללי של דברי לפיד טבוע במידה של שכל ישר. ההיסטוריון הצרפתי שציטטתי למעלה, גיזו, היה ראש הממשלה במשטר שניסה, לשווא, למצוא דרך ביניים בין מהפכה אלימה לריאקציה חשוכה. הוא ניסה לכונן מה שקראו אז Juste Milieu, "האמצע המאושר", או דרך הביניים, או משהו כזה.

זה היה מעט מדי ולאט מדי. רעל של קיצוניות כבר פעפע בוורידיה של צרפת. בניגוד לבריטניה, היא לא יכלה עוד להשתנות לאיטה. האם ישראל יכולה להשתנות לאיטה, בלי טובות מן הקיצונים (רבי הכוח) של הימין ומן הקיצונים (מעוטי הכוח) של השמאל? לטובת שלומה ומרקמה החברתי, מוטב שתוכל.

היסטוריון, מדינאי והוגה דעות אנגלי מהולל של המאה ה-19, תומס בבינגטון מקולי (Macaulay), היה תומך מובהק של רפורמות רדיקליות. אבל, הוא כתב, "הפירות הסופיים והקבועים של החירות הם חוכמה, מתינות וחמלה". ספק אם אי פעם הצליח מישהו לנסח ביתר הצלחה את טעמה של חברה חופשית.