אפרטהייד | פרשנות

מה לעשות כאשר דרום אפריקה קוראת לישראל "אפרטהייד"

משהו חשוב ומאיים מתחולל בחלק ניכר של דעת הקהל העולמית: רגשי אשמה על התנהגותם של מתיישבים אירופיים הופכים לנשק פוליטי • אפילו האפיפיור ביקש סליחה בשבוע שעבר על "רצח עם" בקנדה • צריך להקשיב, בלי פאניקה

האפיפיור מתנצל על יחסה של הכנסייה לילידי יבשת אמריקה. ''רצח עם'' קרא לזה / צילום: Reuters, Guglielmo Mangiapane
האפיפיור מתנצל על יחסה של הכנסייה לילידי יבשת אמריקה. ''רצח עם'' קרא לזה / צילום: Reuters, Guglielmo Mangiapane

אה, רוג'ר ווטרס, עוד לבֵנָה בחומה. אילו רק יכול, הוא היה מכניס את "הפרוייקט הציוני" שנוא נפשו לאיגלו אטום, ומנתק את אספקת החמצן. סיפור שנאתו של האמן המחונן מפינק פלויד לישראל ולמאווייו הלאומיים של העם היהודי הוא מן המפורסמות. הוא שובר את לבי. בנעוריי הרחוקים הייתי באחד הקונצרטים הראשונים שלו בלונדון. הוא הגיע לוושינגטון בשבוע שעבר, וכמעט קניתי כרטיס. אבל הופעתו הווירטואלית נוטפת השנאה באוניברסיטת מקגיל במונטריאול בחודש שעבר הסיחה את דעתי.

הוא עסק בה בציור קריקטורות של צעירים ישראליים שהגיעו להופעותיו, העריצו את אמנותו, אבל סירבו כביכול להאזין לבשורתו הפוליטית. הוא תיאר את עוורונם ואת חירשותם במחוות ידיים דרמטיות ובהכללות גורפות. הוא שיקר במצח נחושה, כפי שמוכיחות הקלטות מהופעותיו בישראל (חפשו ביוטיוב ובטוויטר). יש הרבה דברים רעים להגיד על יחסה של ישראל לפלסטינים, אבל הצורך להעליל עלילות על אופיים הקולקטיבי של הישראלים מלמד על ווטרס יותר ממה שהוא מלמד עליהם.

את הפתולוגיה של ווטרס אפשר לפטור באנחת צער ובתנועת ביטול. מה שלא כן, נאומה של שרת החוץ של דרום אפריקה ב-27 ביולי. נאלדי פאנדור (Naledi Pandor) דיברה באוזני ועידה של ראשי נציגויות דיפלומטיות פלסטיניות ביבשת אפריקה. "בשביל הרבה דרום אפריקאים", היא אמרה, "סיפור מאבקו של העם הפלסטיני מזכיר את התנסותנו באפליה גזעית ובדיכוי". היא הציעה שהאו"ם יסווג רשמית את ישראל כ"מדינת אפרטהייד".

במידה של ענווה

הבעתי כאן את דעתי יותר מפעם אחת על עצם השימוש במושג 'אפרטהייד' לאפיון ישראל. אני חושב שהוא שגוי, מיותר ומסיח את הדעת. יש די מלים קשות כדי לתאר את יחסה של ישראל לפלסטינים בשטחים מבלי להיזקק לו. אבל עניין אחד הוא אם את התווית הזו מצמידים רוג'ר ווטרס ומקהלת BDS (החרמת ישראל לצורך החרבתה), ועניין אחר הוא אם דרום אפריקה עושה כן. כשדרום אפריקאים קוראים לך 'אפרטהייד', מוטב שתזקפי את אוזניך ותקשיבי, אפילו במידה כלשהי של ענווה. סוף סוף, הם יודעים משהו על אפרטהייד.

מה קל להחמיץ את נסיגת ישראל בדעת הקהל העולמית. הסכמי אברהם הם הצלחה גדולה, ותבוא הברכה על שושביניהם. טוב להתחבק אפילו עם הסעודים ועם הסודאנים. אבל הסכמים גלויים או סמויים עם מלוכות אבסולוטיות ועם מדינות משטרה, מועילים כאשר יהיו, אינם תחליף ארוך טווח לדעת הקהל בעולם הדמוקרטי.

אפשר כמובן להתנער מדעת הקהל ולפקוד אנטישמיות על כל מבקר. אפשר גם לייחס ביקורת כזאת לתרבות ה-woke של השמאל העולמי, המטילה דופי כמעט בכל צד של ההיסטוריה המערבית. אפשר. אבל זה מפלטם הקל של העצלים.

נראה שישראל מסתבכת והולכת בפאזה השלישית של תהליך הדה-קולוניזציה. הראשון היה המהלך הפוליטי של יציאת האימפריות האירופיות מאמריקה הלטינית, מאסיה ומאפריקה; השני היה המהלך הכלכלי של ניסיון לחלק מחדש את המשאבים לטובת קורבנות של ניצול; השלישי הוא המהלך התרבותי, שאנחנו נמצאים רק בראשיתו. עניינו הוא יצירת קונטקסט חדש להיסטוריה של 500 שנה. יוצריו משתדלים להוכיח שעליית המערב, כוחו ועושרו באו לו מניצול, מנישול ומאי-צדק.

וידוי הפותח סכר

אני מנחש שמסעו של האפיפיור לקנדה בשבוע שעבר עורר עניין מוגבל בישראל. חבל, מפני שהוא מזמן הרבה מזון למחשבה. האפיפיור נסע כדי להתנצל בפני צאצאיהן של 'האומות הראשונות', אלה שקדמו לאדם הלבן ('אינדיאנים', או 'אסקימואים').

הכנסייה הקתולית הקימה בתי ספר, שנועדו לבולל את ילדי הילידים ולמחוק את תרבותם ואת תודעתם. התוצאות היו טראגיות. בשנים האחרונות חוזרים ומתגלים אלפי קברים לא מסומנים של ילדי ילידים, שנקברו בחצרות בתי הספר.

האפיפיור הזקן והחולה יצא מגדרו להודות בחטאי קודמיו. "השמדת עם", הוא קרא להתנהגות הכנסייה. חטאי הכנסייה בקנדה מחווירים לעומת חטאיה בדרום אמריקה ובמרכזה מאז ימי קולומבוס. שם היא נתנה את ברכתה לרצח עם, שלא היה דוגמתו עד שואת יהודי אירופה.

וידוי והכאה על חטא הם ריטואל קתולי. המאמין נכנס לתא קטן, מתוודה, ומקבל מחילה. אבל וידויו הפומבי של האפיפיור הרחיק לכת מעבר לכל ריטואל. הוא הסיר טאבו, ופתח סכר. אפשר שפרנסיסקוס קבע בזה את הפורמט להתנצלויות הבאות של צאצאי האימפריות האירופיות בפני צאצאי קורבנותיהן, מהודו עד פרו, מדרום אפריקה עד סין, מארץ ישראל עד ערבות צפון אמריקה. על ברכי הזיהוי של ישראל עם קולוניאליזם אירופי מדכא גדלים עכשיו דורות חדשים של צעירים במערב.

מה לעשות? אני חושב שעניין אחד ברור למדי: הדרכים המסורתיות לא יובילו לשום מקום. אולי במקום להטריף את הקונטקסט החדש מעיקרו, ולהימצא מוטרפים על ידי יוצריו, צריך להצטרף אל השיחה הגלובלית על ההיסטוריה של ההתיישבות האירופית בעולם הלא-אירופי, על משמעותה המוסרית ועל קורבנותיה. זה נושא מסובך ומאיים, ונקל להבין מדוע עצם הרעיון ידחה ישראלים. הם יחששו כי משתמעת ממנו הסכמה פוטנציאלית עם ייחוס של חטא קדמון לתנועה הציונית. אבל אני חושב שמהאזנה ומביקורת עצמית נובע סיכוי של התחזקות מוסרית. השתמטות תעניק מונופול מסוכן על הרמקול לאויבים מושבעים.