"זה בסדר להיות מתחזה": המומחית שמצאה פתרון לבעיה הכי קשה של בעל עסק

לפני שנתיים עשיתי פנייה של 180 מעלות בקריירה שלי, ועברתי מעבודה אדמיניסטרטיבית לתחום היזמות. רציתי לעסוק בכתיבת תוכן, והחלטתי לקפוץ למים העמוקים של התעשייה. פרשתי רשת חברתית רחבה, תוך הישענות משמעותית על הנטייה הטבעית שלי למכירות, וקיבצתי תחתיי יותר מ־30 לקוחות תוך פחות מחצי שנה: מבלוגרים שמחפשים מישהו שיכתוב בשמם ועד ליזמים שרצו תסריטים לסרטוני יוטיוב.

● הקשר בין ערכים ארגוניים לביצועים של עובדים |מגזין הניהול של הרווארד 
● איך לצאת מהלופ ולגלות אסטרטגיה עסקית חדשה באמת |מגזין הניהול של הרווארד

הרגשתי בת מזל שהצלחתי להתקדם בקריירה החדשה שלי, אבל עם ההצלחה הזו באה ההרגשה שלקחתי על עצמי יותר מידי אחריות. במאמר זה אסביר כיצד התמודדתי עם הקושי.

לשתות קפה עם המבקר הפנימי שלי

לאורך הקריירה שלי, לא ניהלתי פרויקטים משלי ולא הובלתי אותם. ברגע שבחרתי בכיוון מקצועי חדש, התחלתי לנהל פרויקטים ולעבוד עם לקוחות חדשים. בשלב זה, הבנתי שאני נכנסת לטריטוריה חדשה עבורי. חלק מהלקוחות קיבלו את זה ברוח טובה, והבינו שאני חדשה בתעשייה. אבל אחרים, המחמירים יותר, פחות היו סבלניים איתי.

בתקופה זו, מקהלה של קולות התחרו בראש שלי, ואמרו לי שאני לא יכולה להשיג את מה ששאפתי לעשות. אני נוהגת לכנות את הקולות הללו "המבקר הפנימי" או "תסמונת המתחזה". התרחקתי מהפינה שאליה המבקר הפנימי שלי דחק אותי, והזמנתי אותו להצטרף אליי לשתות קפה במקום, באופן דמיוני כמובן. מיד הוא החל להטיח בי ביקורות: "האם הרגע הבטחת למישהו שתבצעי אופטימיזציה לתוכן שלו? הרי את לא יודעת כלום על זה. האם את יודעת איך תספקי את השירות הזה ללא מספיק ידע בנושא?".

לספק תשובות שירצו את השואלים

מהר מאוד התעשתתי. במקום להיכנע לאותו מבקר פנימי, ​​שקלתי כל ביקורת בצורה רציונלית והגיונית. דיברתי אל עצמי כמו אל חברה שמנסה לפתור בעיה קשה, ושאלתי: "האם את יודעת לנהל עסק לכתיבת תוכן? טכנית, לא. אבל אני כן יודעת לכתוב ולתקשר עם אנשים באדיבות ובמקצועיות". שאלתי את עצמי גם האם יש לי את הכוח להמציא פתרונות לבעיות עסקיות. בלי לחשוב פעמיים עניתי: "כן. אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם זה".

ה"כן" המסתייג במקצת התבסס על מושג שנקרא "מסוגלות עצמית" - תרופת פלא לתסמונת מתחזה. רבים מייחסים את מושג המסוגלות העצמית אל אלברט בנדורה, פרופסור ופסיכולוג שחקר בסוף שנות ה־70 את הקשר בין אמונה עצמית לביצועים. מחקריו הראו שאנשים בעלי מסוגלות עצמית גבוהה ייחסו את כישלונותיהם לחוסר ניסיון ולא לחוסר יכולת. לעומת זאת, אנשים שמפקפקים ביכולותיהם, נכנעים לתסמונת המתחזה, נוטים יותר להתמהמה או לוותר לעצמם.

לתת לעצמנו אפשרות "להיות טובים"

ברגע שגיליתי את זה, התחלתי לעבוד על תחושת המסוגלות העצמית שלי. זה לא אומר שהעמדתי פנים שאני מומחית בכל תחום ובכל נושא, אלא שנתתי לעצמי "רשות להיות טובה" בדברים שכבר ידעתי שאני מצטיינת בהם, או לכל הפחות שיש לי את הפוטנציאל לכך. דמיינתי איך "האני העתידי שלי" תראה, כמה מאורגנת היא תהיה, באיזו ביטחון היא תתקשר. בראש שלי בניתי בית דמיוני לדמות המקצועית שלי והמשכתי לקשט את קירותיו.

כשאנשים שאלו אותי איך אני מתקדמת בקריירה שלי, עניתי: "אני כותבת", במקום: "אני מנסה להיות כותבת". כשלקוחות שאלו איך אני מתכננת להתמודד עם אתגר כלשהו, החלטתי באותו הרגע איך אתמודד איתו - גם אם זה תחום חדש לחלוטין עבורי. "איך בדרך כלל את צוברת תובנות?", מישהו שאל אותי פעם. לקחתי נשימה מהירה והשבתי: "אנחנו יכולים לעשות את זה במספר דרכים". ככל שחלף הזמן, הצלחתי להתאים את תשובותיי לשאלות שנשאלתי.

  

יתרה מכך, אימצתי דיבור עצמי חיובי יותר. לא אשקר שהיו רגעים בהם הטלתי ספק בעצמי. "מה אם העולם לא צריך עוד כותבת? מה אם אני רק ממצה שוק רווי?", הקולות בראש שלי זעקו. אבל מהר מאוד שיניתי גישה, והשבתי להם: "מה אם ההפך הוא הנכון? מה אם מישהו חיכה למה שאני מנסה ליצור?".

להפוך לחברה ולמעודדת של עצמי

בסופו של דבר, בעצת חבריי, הקמתי חברה משלי. כך התחלתי להצליח.

כל מי שהקים עסק מבין שיש מספיק מבקרים בחוץ. אנחנו צריכים, לכל הפחות, להיות בצד של עצמנו. למרות זאת, ואפילו כשאני היום מצליחה בתחום שלי, עדיין יש ימים שבהם המבקר הפנימי שלי מקיש על דלת מוחי. כשהוא מופיע ולועג לי, אני מנסה להבין למה, ולתהות האם כדאי להזמין אותו פנימה ופשוט להתמודד עם הביקורת שהוא מטיח בי. לפעמים המבקר הפנימי שואל שאלה ממש טובה שאפילו עוזרת לי, ולפעמים הוא פשוט שם כדי להרוס לי את היום.

כיום אני מבינה שזה בסדר להיות מתחזה, כל עוד אני יכולה להיות חברה שלי וגם המעודדת הכי קולנית שלי.

© Harvard Business School Publishing Corp