הסמכות לפקח על מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועל המינהל האזרחי תעבור משר הביטחון לשר במשרד הביטחון, שיכהן מטעם הציונות הדתית; היחידה לתוכניות חיצוניות במשרד החינוך תעבור מהמשרד לסגן שר במשרד ראש הממשלה שימונה מטעם מפלגת נעם; אגף פריפריה ושכונות יעבור ממשרד הנגב והגליל למשרד הפנים שבידי ש"ס. כך נראו בשבועות האחרונים הדיווחים על המו"מ הקואליציוני המתמשך, שיצרו את הרושם כי אין כמעט משרד שלא מפורק, מחולק, נפרס ונארז מחדש.
אבל עד כמה הריטואל הזה חריג לעומת מה שאירע בממשלות קודמות? מה גורם לו, ומהן ההשלכות שלו בשורה התחתונה על האזרח הממוצע? על השאלה הראשונה שהצגנו כאן אנחנו יכולים לענות באמצעות עבודה שנערכה על ידי המרכז להעצמת האזרח. במרכז אספו את כל העברות הסמכויות שעליהן הוסכם עד כה - על פי הסכמים שפורסמו או על פי דיווחים בעיתונות - והגיעו לנתון שיא של 29 מהלכים כאלה. הם השוו אותם למה שאירע בממשלות קודמות החל מהממשלה ה־33, וכך ניתן לראות כי אכן מדובר במגמה שהולכת ומתגברת. אם בממשלה הראשונה שנבדקה, שהוקמה ב־2013, בוצעו 11 העברות סמכות ממשרד למשרד, הרי שבממשלה האחרונה שהוקמה כאן, ממשלת בנט־לפיד, המספר כבר עלה ל־18, וכעת כאמור הנתון צפוי לעלות בחדות ל־29.
● מונה למנכ"ל חברת סייבר בלי רקע טכנולוגי - והפך אותה ליוניקורן | פורטפוליו
● הזוג שהבטיח תשואות ענק והותיר שובל של משקיעים מרוששים
● יוצאי הודו הולכים ותופסים את עמדות המפתח בחברות הענק במערב. איך הם עושים את זה? | ראיון
הנדודים של זרוע העבודה
ומהן ההשלכות של התגברות המגמה הזאת? בחרנו לבחון ולהדגים זאת באמצעות אחד המקרים הבולטים ביותר של יחידה ממשלתית שעברה ידיים רבות במרוצת השנים. מדובר בזרוע העבודה שמהווה יחידת סמך ממשלתית הפועלת לקידום התעסוקה במשק על שלל היבטיה. בהתאם, ניתנו לה כלים רבים: עם תקציב של 3.9 מיליארד שקלים (נכון ל־2022) וכ־900 עובדים, הזרוע כוללת שורה של יחידות כמו האגף הבכיר להכשרה מקצועית ולפיתוח כוח אדם; המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית; מינהל הסדרה ואכיפת חוקי עבודה; ומינהל תעסוקת אוכלוסיות הפועל להגדלת שיעור התעסוקה בקרב אוכלוסיות יעד, כמו האוכלוסייה החרדית, הערבית, הבדואית, יוצאי אתיופיה ועוד. וזאת באמת רק רשימה חלקית.
לא מפתיע, אם כן, שזרוע העבודה קורצת לפוליטיקאים. "האחריות על זרוע העבודה מאפשרת לשר הממונה לקבוע מדיניות עם השפעה רחבה על החברה ועל הכלכלה, וסביר להניח שלא נעלמה מעין הפוליטיקאים העובדה שהזרוע גם משופעת במנהלים ובעובדים, ושהיא חולשת על תקציבים משמעותיים", מסביר בשיחה שקיימנו איתו פרופ' צבי אקשטיין, דיקן בית ספר טיומקין לכלכלה באוני' רייכמן וראש מכון אהרן למדיניות כלכלית. "הדבר מקבל משנה תוקף כשמדובר בקבוצות שבהן התעסוקה נמוכה, כמו גברים חרדים, נשים ערביות, אנשים עם מוגבלויות וכיוצא בזה".
את המחיר ששילמה הזרוע על האטרקטיביות שלה, אתם כבר יכולים לנחש. במשך השנים היא נדדה בין משרדי הממשלה, בתדירות גבוהה במיוחד. בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, הזרוע פעלה כמשרד ממשלתי עצמאי בשם משרד העבודה.
אולם בשנת 1977, עם הקמת ממשלת בגין הראשונה, אוחד משרד העבודה עם משרד הסעד לשם הקמת משרד העבודה והרווחה. ב־2003, בעקבות המלצות "ועדת יצחקי" לייעול המגזר הציבורי, ממשלת שרון השנייה הוציאה את החלק של העבודה ממשרד העבודה והרווחה ואיחדה אותו עם משרד המסחר והתעשייה כחלק ממשרד ששודרג וניתן לאהוד אולמרט - משרד התמ"ת (התעשייה, המסחר והתעסוקה).
ב־2016, על פי דרישת חיים כץ שהיה אז שר הרווחה והשירותים החברתיים, הזרוע שוב נדדה לשם, כחלק מהעברת תחום התעסוקה לאחריותו. ב־2021, עם הקמת ממשלת בנט־לפיד, חזר תחום התעסוקה כ"זרוע העבודה" למשרד הכלכלה (כן, זה שבימי אולמרט נקרא משרד התמ"ת, וב־2013, תחת נפתלי בנט, שינה את שמו פעם נוספת. מאז, אגב, שם המשרד כבר שוב שונה מעט ומאז 2015 הוא נקרא משרד הכלכלה והתעשייה).
וגם בזאת לא תמו השינויים, כי בינואר האחרון פוצל הפיקוח של מעונות היום מזרוע העבודה והועבר למשרד החינוך. ומה יקרה עכשיו, תחת הממשלה המסתמנת שהיא כאמור השיאנית בפיצולים והעברות? את זה נדע בקרוב, אך בהחלט לא מן הנמנע ששוב יירשמו שינויים.
עד כמה פוגעת באזרח או במינהל התקין המגמה הזאת? "ההאחדה של זרוע העבודה היא הדבר החשוב ביותר לתפקודה התקין", אומר אקשטיין. "האינטגרציה בין כל היחידות שהיא מאגדת היא קריטית ולכן הכרחי שהן יהיו תחת גוף אחד". לדבריו, "כאשר זרוע העבודה מפוצלת, וכאשר מניידים את חלקיה השונים, נפגעת היכולת של הממשלה לפעול ביעילות להגשמת מדיניות התעסוקה של הממשלה. זה כמובן מיתרגם לפגיעה בציבור ובמשק".
הסבבים של מרכז ההסברה
דוגמה אנקדוטלית יותר אפשר למצוא בגוף שקרוי מרכז ההסברה, שאחראי בין היתר על עריכת הטקסים הממלכתיים בישראל. הגוף הזה עלה לכותרות בשנים האחרונות סביב אחריותו על טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, אך מתברר שגם ההיסטוריה הרחוקה שלו היא לא ממש "תמימה". המרכז התחיל כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה תחת דוד בן גוריון, באחריותו של השר ללא תיק זלמן ארן. ארן לקח איתו את המרכז גם כשכיהן כשר התחבורה וגם כשעבר לבסוף למשרד החינוך והתרבות. מ־1966 עד 1974 ניהל את המרכז השר ללא תיק ישראל גלילי. בהמשך התיק הגיע למשרד ההסברה לזמן קצר ומשם עבר למשך שנים רבות למשרד החינוך. ב־1997, בממשלתו הראשונה של נתניהו, הוא כבר ניסה להחזיר את מרכז ההסברה למשרד רה"מ, אך לבסוף הדבר קרה רק ב־2003.
אלא שגם זה לא היה סוף פסוק. בעשורים האחרונים הוחלט על יצירת משרד התרבות, שפוצל ממשרד החינוך, וב־2013, מרכז ההסברה עבר לשם, תחת השרה לימור לבנת. גם כשהתיק עבר למירי רגב המרכז נשאר במשרד התרבות, אך כשרגב עזבה את המשרד, ב־2020, סוכם כי המרכז לא "יופקר" לידי איש של בני גנץ, השר חילי טרופר שהחליף את רגב, אלא יחזור למשרד רה"מ, וימשיך להתנהל תחת אחריותה של רגב (שמונתה בכלל לשרת התחבורה). רק עם הקמת ממשלת בנט־לפיד שב המרכז למשרד התרבות ולטרופר. בשבוע הבא, כך נראה, נגלה האם יהיה לו בית חדש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
