איך להיות מרוצה מעצמי כמו דייל יופי בן 22: רות עפרוני עושה קניות

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות

● האוכל הוא לא העניין, אלא הפולחן: ביקור במסעדה של מאיר אדוני בברלין | רעיון
● ההחלטה השולית לכאורה שקיבל סטיב ג'ובס - ושינתה את מסלול חייו | סרנדיפיטי
● מה כבר ביקשתי, חזייה אחת מושלמת? רות עפרוני עושה קניות

נחיל גמלאים מטיילים מירושלים פרץ מאוטובוס שחנה לידי. מדריכה נמרצת טעתה לחשוב שאני אחת מהם וזירזה אותי פנימה כי תכף מתחיל הסרט, שלא יחכו רק לי. התנצלתי, הזדרזתי ותפסתי מושב מאחור.

איזו התרגשות עברה בי כשכיבו את האורות באולם הקטנטן. מהסרטון למדתי שמדענים ומדעניות בחלוקים לבנים חוקרים את גבישי ים המלח באמצעות מקלות ארטיק, מיקרוסקופ והנהון. למדתי גם ששלושה קיבוצים חברו יחד בשביל להפיץ את פלאי ים המלח בעולם מתוך אלטרואיזם ציוני טהור, שקליאופטרה הפכה את ים המלח לספא הפרטי שלה, ושהמינרלים והברום הם מתנת הטבע לעור שלנו. נזכרתי שפעם ביקרתי במפעל תנובה ברחובות. גם שם הסבירו שחלב הוא המתנה של הפרות טובות הלב לבני האדם. הגיוני.

כשהסרטון נגמר, נגלל המסך מעלה־מעלה, ומאחוריו התגלה חלון הצצה למפעל. הגמלאים שרקו בהתפעלות מהטריק הדרמטי רגע לפני שהאכזבה הכתה: המעבדה מעברה השני של הזגוגית שוממה מפועלים. "הם בהפסקת צהריים", המדריכה התנצלה. "גם אני רעב. איפה הם אוכלים? אולי נצטרף", קרא קשיש־אלפא, והנשים צחקקו בעונג משנינותו. "אז מה עושים עכשיו?", שאלה גמלאית אחרת. "עכשיו לשופינג!", חיגגה המדריכה והצביעה לעבר אולם הרכישות, לתוכו זרמנו בשתיקת קודש, בזמן שהסבירה: "מימין זה פסוריאזיס, ממול אקזמה ואסתמה של העור, משמאל קמטים, מיצוק, סבוריאה, פיגמנטציה, נקבוביות ושקיות מתחת לעיניים. שיער וגברים זה בפינה".

אריזות מפתות הוצגו על המדפים המוארים היטב שהקיפו את כל קירות החדר. במרכז ניצבה כוננית תצוגה של רבי־המכר ומארזי מתנות מרשרשים. ריח של דיוטי פרי התפשט כמו קונפטי באוויר. תשוקת הקניות פשתה בכול.

דייל יופי שענד את תג השם Alex לכד אותי בחיוך לאסו בוהק. זקן שחור וקצר עיטר את פניו כמו מנג'ט. עור הזית האחיד שלו נפרס מתוח על פניו כבצק סוכר. מתחת לגבות מסותתות כגשר ביזנטי ריסי הענק המעוגלים שלו (אולי ממסקרה?) הרעידו רוח קלה באולם עם כל עפעוף.

"מה את רוצה לתקן?", אלכס אותי שאל באנגלית במבטא מזרח־תיכוני. עמדנו מול המראה המוארת. אלכס הברבור הצעיר המושלם מבית לחם ואני. המאפירה. השמנמנה. העייפה. עם הנימים והסוודר הישן של בעלי שמגיע לי עד הברכיים. כל איבריי נחים אלה בחיק אלה, מנומנמים וחיוורים, כחלות על מגש התפחה. מה אני רוצה לתקן? רציתי פתאום לתקן הכול. אלכס המליץ לי ללכת על בטוח עם הבסט סלר שלהם: סרום שמנוני מוזהב העונה לשם קריסטל אוסמוטר 6X, ומבטיח הפחתה אינטנסיבית בקמטים, מיצוק וזוהר. "זוהר?", גלגלתי עיניים. "שתי טיפות בבוקר ושתיים בערב", אלכס הגניב מבט מרוצה לדמותו במראה. אחר כך הזליף לתוך ידי מהטסטר והדגים על פניו את הטפיחות הנדרשות. התנועות שלו היו כל כך חינניות ששמעתי את עצמי אומרת "איי דו!".

"יופי. המוצר השלישי בחינם", אלכס המתיק והציע לבחור עוד שני מוצרים, או להתארגן על קבוצת רכישה כמו חבריי למגזר. ואכן, הגמלאים הטיילנים היו עסוקים עכשיו במינגלינג אינטנסיבי, לובינג והסכמי תאגיד קולניים. סוגרים דילים זה עם זה ומסתדרים בשלשות מול הקופה. קונים שלושה מוצרים ומשלמים רק על שניים.

"למישהו חסר שלישית?", לחשתי לעומק האולם. "מישהו?", ניסיתי שוב. שתי קשישות השפילו מבטן לרצפה, מזהות את הווייב הנואש שלי, ושלישיית מנאז' א־טרואה אחרת הפנתה עורף קמוט לתחינתי. הסתובבתי אחורה לאלכס שיושיע, אבל הוא כבר הרעיף את חסדיו על לקוחה אחרת. "אול ביי מיי סלף" זמזמתי בנחישות בגרסת סלין דיון והתקדמתי לקופה.

בחדר במלון עשיתי מה שכל אורח עושה מיד - התייחדתי עם המראה המגדילה בשירותים. בחנתי במיקרוסקופ ובמקל ארטיק כל קמט וכתם. מכל נקבובית לחצתי החוצה שחורים, לבנים, טחול. אחר־כך, אדמונית ונפוחה, מרחתי חצי בקבוק אוסמוטר על פניי, עצמתי עיניים וחיכיתי לזוהר שיבוא.