המשכן כמודל לפרויקטים לאומיים: תקציב סגור ומוקפד, בלי להתפתות לעודפים

הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן ההון־סיכון אלף

פרשת תְּרוּמָה, השביעית בספר שמות, מתארת את תכנון המשכן, המבנה שישמש את בני ישראל בין השאר להקרבת קורבנות בתקופת הנדודים במדבר. המימון לפרויקט נעשה באמצעות גיוס המונים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ב'־ח').

בפסוקים שקדמו לציווי המשכן נאמר: "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, י"ז), ומכאן שהמשכן נועד לשמר את ההתגלות, כפי שאכן תואר בהשלמת הפרויקט: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שמות מ', ל"ח).

אלא שהפסוק מדגיש שההתגלות משנית לחוויה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". מדוע "בְּתוֹכָם" ולא "בתוכו"? לפי הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס, תהליך רוחני משפיע על יצירתיות העשייה: "תפילה או התקשרות פנימית עם הרוחניות עצמה - תהא רוחניות זו 'א־לוקים' או 'חוק' - היא תהליך שבו העשייה מתממשת, והאנרגיה הרוחנית מתחברת אליה ויוצרת אפקטים, פסיכולוגיים או חומריים, בעולם לא רגיל".

השיכרון הרוחני

בפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" המפרשים מתמודדים עם "בעיה" בניסוח: היות שמדובר בתרומה, היינו מצפים שהשורש יהיה נת"נ ולא לק"ח.

להבנתי, היות שהתרומה למשכן מגיעה בעקבות חוויה רוחנית, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר", יש סכנה שזה יוביל לנדבנות מתוך "שיכרון רוחני". השורש לק"ח עוטף את "יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" כדי לרסן אותו, כי ה' איננו מעוניין בניצול ההתעלות הרוחנית לנדבנות יתר, ואיזן אותה עם אחריות כלכלית.

ואכן, במסגרת הביצוע נדרשו מנהלי הפרויקט לעצור את השטף: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל"ו, ו'). כך מתברר שגם עושי המלאכה הפנימו אותו מסר, כשהקפידו על "דוח אפס" (דוח שמשקף את ההיתכנות הכלכלית בכל פרויקט נדל"ן) ודאגו לא לחרוג מהתכנון והתקציב.

לא פעם, הנפקה או התרמה מוצלחות במיוחד, ששווקו היטב למשקיעים או לתורמים, מוגדלות מעבר למתוכנן לאור ביקוש יתר או פריטה נכונה על נימי הנפש.

המשמעות היא שלחברה או לעמותה יש כסף שהן אינן יודעות בדיוק מה לעשות בו, כי תכננו להסתפק בסכום נמוך יותר ונסחפו עם הציבור.

הדבר יוצר בעיה ערכית: כשיש עודפים לא מתוכננים, ממון רב עלול לרדת לטמיון או לחילופין להיות מנוצל לרעה. יש מי שישתמש בו כדי להיטיב עם מקורבים, משכורות שמנות, כלי רכב, משרדי פאר - והכל על חשבון המשקיע הקטן והתורם המזדהה.

היתרון של מסגרת קשיחה

למרות שקביעת מסגרת קשיחה מקשה כביכול על חברה או עמותה לממש את מטרותיהן בחופשיות, בטווח הארוך המגבלות שגוף נטל על עצמו עשויות לסייע לו במימוש שאיפותיו. גוף שיזכה לאמונו של הציבור, יזכה בהמשך לתמיכתו, פי כמה וכמה ממה שהיה מקבל לו ביקש חופש מוחלט להגדלת היקף הגיוס ולאופן השימוש בכספים שגייס.

עשיית המשכן, אמורה לשמש מודל להקמת פרויקטים לאומיים, קידום עמותות ואפילו גיוס משאבים לחברות ציבוריות. חובה להכין תקציב סגור ומוגדר ולעמוד בו. גם אם בונים על נדבנות, אסור להתגלגל להתפרעות. גם אם אנשים רוצים לתת או להשקיע, אין לנצל את המומנטום ולהגדיל את הגיוס ללא בקרה. הכסף הציבורי "שייך לכולם" ולא "לא שייך לאף אחד".