המחלוקות הגדולות שצצות במקום העבודה וכל הדרכים ליישב אותן

איתיאל גולדויכט, רב, מרצה ומייסד TLI Advance, תכנית ניהול להצלחה עם משמעות

אין מנהל שיכול להימלט מניהול קונפליקטים בעבודה. לפעמים יש חילוקי דעות בין צוותים שונים, ולפעמים מדובר בשני עובדים ספציפיים שהמתיחות ביניהם נותנת את אותותיה.

קונפליקטים יוצרים סטרס שלילי המשפיע על התפקוד של כולם, ולכן הם דוחקים במנהלים להסדיר אותם בהקדם האפשרי. אלא שאם יש דבר גרוע יותר מקונפליקט לא מנוהל, זהו קונפליקט המנוהל באופן כושל. במצב שכזה אנו עלולים למצוא את עצמנו במקום עם בעיה אחת עם מספר בעיות חדשות.

ניהול מחלוקות היא אמנות מורכבת ועדינה וחשוב שכל מנהל ילמד אותה.

קונפליקט במדבר ובארץ ישראל

בפרשה שנקראה השבוע, פרשת קֹרַח, מתואר סכסוך קשה וצורב שהתעורר בקרב בני ישראל במדבר. במחלוקת הגדולה שפורצת, מערערת קבוצה מתוך העם על מנהיגותו של משה והיא מבקשת להכתיר תחתיו את קֹרַח: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוקים ב'-ג').

המשנה בפרקי אבות (ה, יז') מחלקת את סוגי המחלוקות לשניים: האחת היא "מחלוקת לשם שמיים", שהמניע מאחוריה הוא חתירה לאמת, כמו המחלוקת של הלל ושמאי, שני חכמים ותלמידיהם שחיו בישראל בתקופת בית שני. השנייה היא "מחלוקת שאינה לשם שמיים", המונעת מאינטרסים אישיים ורדיפת כבוד. דוגמה למחלוקת כזו היא מחלוקת קֹרַח ועדתו, שחלקו על מנהיגות משה במדבר.

שלושת העקרונות לניהול קונפליקטים

חכמת היהדות מלמדת אותנו את שלושת העקרונות לניהול קונפליקטים:

1. מגלים ענווה. גם אם אנחנו בטוחים לחלוטין בעמדתנו, עלינו לדעת שיש לנו מה ללמוד מהצד השני - גם אם אנחנו צודקים. גישה כזו אפיינה את משה, אשר קרא לדתן ואבירם לשוחח עמם על טענותיהם: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב" (ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק י"ב). הם סרבו ואמרו שהם לא מעוניינים בשיח: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה."

זו אגב הסיבה שבמשנה מכונה העימות "מחלוקת קֹרַח ועדתו" ולא "מחלוקת קֹרַח ומשה". הצד של קֹרַח לא ראה את הצד השני ולא היה מוכן להאזין לו.

2. מקשיבים. כשאנחנו מנסים ללבן עניינים עם הצד השני חשוב להקשיב. הכוונה היא לא להקשבה סבלנית, אלא להקשבה אקטיבית. בין הלל לשמאי, לרוב ההלכה נוטה לצד בית הלל. מדוע? מפני שהם היו "מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, עירובין י"ג, ב').

כלומר, לפני שהם חלקו עליהם, הם קודם כל חזרו על דברי בית שמאי. הקשבה כזו משדרת: הנה אני מקשיב לדעה שלך ואף חוזר עליה, כי אני לוקח אותה ברצינות.

3. מוצאים את הפתרון ביחד. לא מכריעים וויכוח רק מכוח ההוכחות והראיות שהצדק איתנו. במחלוקת קֹרַח, משה נתן את הוכחה הכי ניצחת לצדקתו, האדמה פתחה את פיה ובלעה את קֹרַח וכל עדתו. אולם במקום שראייה זו תשקיט את הוויכוח, כבר למחרת עם ישראל מתלונן: "וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם ה'" (ספר במדבר, פרק י"ז, פסוק ו').

ה' מלמד את משה איך להגיע להחלטה משותפת עם הצד השני: כל שבט ימסור מטה ועליו שמו של נשיא השבט, כשעל מטה שבט לוי ייכתב שמו של אהרן. המטה שיפרח יעיד שבאדם הזה בחר ה': "וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת... וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח" (ספר במדבר, פרק י"ז, פסוקים י"ז-כ'). רק כשכולם חלק מהפתרון - אז הרוחות נרגעות.

העקרונות האלה תקפים לכל קונפליקט, בין אם זה בחיים המקצועיים או בין אם זה בחיים האישיים. תפקידנו לוודא שעקרונות אלה הופכים לחלק בלתי נפרד מהתרבות הארגונית: נכונות, הקשבה ומציאת פתרון ביחד.