סיפורים בני אלפי שנים שמסתתרים באבנים: הדרך שבה שומרים על הזיכרון האנושי

רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה 

"קאמינו דה סנטיאגו" הוא נתיב (עם כמה הסתעפויות משנה) שנמשך לאורך מאות קילומטרים ממערב הפירינאים, דרך חבל הבאסקים ועד לקברו של הקדוש סנטיאגו אל מיור בגליציה, ספרד. עולי רגל חדורי אמונה וחובבי מסעות רגליים מכל העולם צועדים לאורך דרך זו, שאמנם אין בה מעברי הרים נישאים וגם לא מורדות עוצרי נשימה, אך היסטוריה מתמשכת מרחפת מעליה, מסקרנת ומרוממת רוחם של הצועדים.

גם רות ואן דייק, ארכיאולוגית אמריקאית, ארזה תרמיל, לקחה מקל ושמה פעמיה אל המסלול שהולדתו בצלייני ימי הביניים. כשהגיעה ואן דייק אל כנסיית סנט. ג'יימס בעיירה פדרון בגליציה, היא עשתה חניה אקדמית קצרה מול אבן גרניט לבנה שניצבת שם כבר אלפיים שנה ולמעשה העניקה לעיירה את שמה. "או פדרון", זהו כינויה של האבן שגובהה פחות מגובה אדם ועליה חרוטה הקדשה לאל נפטון. רצף אסוציאטיבי נפלא ולא מובן מאליו, חיבר את ואן דייק משם, מחצר כנסיה גליצאנית, אל מבני האבן שהיא חוקרת בניו מקסיקו, ארה"ב. אל קניון נהר הצ'אקו, זיכרונות של שבטי ילידים קדומים, פליאו- אינדיאנים, זיכרונות שאצורים בסלעים ואבנים.

● האם נשים קדמוניות אכן היו שותפות שוות לציד?
● בחפירות ארכיאולוגיות בישראל נחשפו עצמות בעלי כנף שעובדו לכלים. למה הם שימשו?
● האם התגלה אתר הקבורה הקדום ביותר בהיסטוריה האנושית

האבן שהיא גם עד וגם מעיד

מרחבי נוף, זיכרון וייצוג חזותי, אלו הם נושאי המחקר הארכיאולוגי והאנתרופולוגי של ואן דייק. הם קשורים זה בזה, נובעים אחד מתוך השני ובצוותא הם גם מתקיימים. נוכחים במרחב הגיאוגרפי ובתודעה האנושית. במונח "זיכרון" אין הכוונה למה שאדם זה או אחר זוכרים, אלא לרושם שזיכרון הותיר בנוף. או באובייקט מסוים. וגם ההפך - הפעולה שדבר מה בעל משמעות מעורר בזיכרון האנושי. למשל, האו פדרון, אבן הגרניט הלבנה בחצר הכנסייה.

אבן אחת שנכחה ושיחקה תפקיד חשוב בשלוש תקופות שונות: הקולוניזאציה של האימפריה הרומית שהובילה את האבן לגליציה, טבעה בה הקדשה פגאנית וקבעה כך עוד עובדה בשטח; תנועת הצליינות והיווצרות מיתוס סנטיאגו הקדוש בימי הביניים (בתוספת צלב שנחרט על האבן וסיפור שקשר אותה לסירתו של הקדוש); התחייה התיירותית בת זמננו, פרשנות מחודשת של תנועה שהתקיימה לפני יותר מאלף שנה. ובכול אחת מאותן תקופות לאבן המסיימת יש מעמד ותפקיד. היא עד וגם מעיד. היא נוסע בזמן. כמו אבנים אחרות, בעלות מעמד דומה ברחבי אירופה. כמו מבני אבן פרה קולומביאנים בקניון הצ'אקו בדרום מערב ארה"ב. כמו אבנים קרובות יותר אלינו ולליבנו. למשל, הכותל המערבי.

אבני הכותל המערבי מספרות סיפור

אבני הכותל נושאות עימן ובתוכן זיכרון בן אלפי שנים. הן מספרות סיפור, שבית המקדש או קיר חיצוני שלו או לא משנה מה בדיוק הם רק חלק ממנו, יסודותיו שעוד ועוד שכבות הצטברו עליהן: עולי הרגל לירושלים, געגועי הגולים, מגני הרובע היהודי הנצור במלחמת העצמאות, לוחמי חטיבת הצנחנים, אלפי מתפללים בברכת הכוהנים, בר המצווה של הילד, טירונים שואגים "אני נשבע". כולם נוכחים באבן, כשכבות הפטינה שמכסות את האו פדרון הישועי. כחריצים בגושי האבן של ה"פואבלות" הילידיות בניו מקסיקו.

"עמידותן של אבנים" , כותבת ואן דייק במאמר על תובנותיה מהמסע הרגלי שערכה, "מאפשר להן לתעל לאורך זמן את הניסיון האנושי. אין מתאימות מהן כמונומנטים לשימור זיכרון". התפישה הארכיאולוגית שמנחה את ואן דייק אינה ליניארית, לא שכבה מעל שכבה כמקובל, אלא אופקית. אנשים, רעיונות ואובייקטים חומריים כמו האו פדרון או אבני הכותל, משתרעים, מתפרסים, לזמן עבר ולזמן עתיד. האבן שותפה, יחד עם בני האדם, במכלול מגוון של רעיונות, תשוקות, קונפליקטים וזיכרונות. לוח אבן הוא מה שידנו מלטפות בבואנו לחלוק כבוד, להיזכר, ביקירנו שאינם עוד בחיים. אבן היא מה שאנו, בני העם היהודי, מניחים על קבר טרי שביקרנו בו. אבן ועוד אבן ועוד אבן.

הסרט שהביא מאות אלפי תיירים

הנדבך האחרון, או לפחות הנחשב והמשפיע בקורות "קאמינו דה סאנטייגו" הוא "הדרך" - סרט קולנוע הוליוודי שכתב וביים אמיליו אסטבז. מרטין שיין משחק שם את דמותו של אב מיוסר שצועד בנתיב העתיק כשהוא נושא בתרמילו את אפרו של בנו הצעיר, במטרה לפזר אותו מעל מימי האוקיינוס. צליין מודרני שמבקש ישועה. בעקבות הסרט הגיעו תיירים אמריקאים. הרבה תיירים. חלקם במסע רוחני משל עצמם, חלק סתם כך בשם חדוות הצעידה. ההערכה היא שקרוב ל־400 אלף איש הולכים מדי שנה לאורך המסלול או חלקים ממנו. לקראת סוף הדרך, עוד לפני ההסתעפות שמובילה לפדרון עצמה, מרביתם מייחלים רק לעוד שני דברים: כוס יין אלבורינו צונן גאוות כרמי גליציה, ומנה של מנטוס ד'ה פדרון (רצועות פלפל ירוק מטוגן), מאכל מקומי שמככב בכל מדריך תיירים.

פרנסי פדרון המודרנית - עיר מעט דהויה ומתועשת - הבינו שאם ברצונם לקחת חלק בפיאסטה הזו, עליהם לדאוג שלאבן שברשותם יהיה מה שבלעדיו אין לך מה לחפש היום בעולם: מיתוג. הנתיב לעיירה קיבל לוגו ייחודי (עם אימג' האו פדרון כמובן). לצועדים שהוסיפו למסעם את כברת הדרך לשם הוענקה "דיפלומה" מודפסת. ומיתוס סירת הנהר של הקדוש סנטיאגו והאבן אליה נקשרה הסירה, התעורר לחיים בעזרת קמפיין יעיל ברשתות החברתיות. דוגמא מוצלחת ל"ארכיאולוגיה אופקית", עם תנועה בזמן, לעבר ולעתיד.