הגיאולוג שמסביר: אלה תנאי הקרקע שאפשרו את חפירת המנהרות

הכותב הוא מהמחלקה לגיאוגרפיה וסביבה, אונ' בר־אילן

סביר להניח שצה"ל יתחיל בקרוב לממש את יעדי המלחמה הכוללים חיסול התפיסות והיכולות המבצעיות של חמאס בתת־הקרקע. בכך יתומו כ־40 שנות התמודדות של ישראל מול אבולוציית איומי טרור וגרילה המתבססת על מנהרות בעזה. בתקופה זו, המנהרות עברו טרנספורמציה מצירי הברחה, למנהרות התקפיות וחוצות גבול ועד לתשתית לטבח ב־7 באוקטובר.

בימים אלו מתבהר שפעילות מבצעית קרקעית, תוך הפעלת מגוון שיטות איתור והשמדה, מהווה מענה די יסודי לאיומי טרור מערכתיים בעזרת מנהרות. אולם, אי־הבנת האיכויות והדקויות של התעצמות צבאית על בסיס תת־הקרקע אולי מהווה אחד מאבני הכישלון של הצבא לפני חודש. צה"ל מתפתח שנים רבות כצבא המבוסס על טכנולוגיה מתקדמת ומנגד אינו חווה את השטח מבחינה מבצעית ומודיעינית. בנוסף, קשה להבין את התווך התת־קרקעי כי הוא לא פועל בו. לצה"ל אין ניסיון בכרייה ובחיים במנהרות.

מה שהחל כמנהרות משפחתיות ברפיח החצויה בעקבות נסיגה מחצי־האי סיני בהסכם השלום עם מצרים, התפתח לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל. 40 שנות שטחים־תמורת־שלום שהידרדרו לתפיסה מדינית של שטחים־תמורת־כלום במסגרת נסיגות חד־צדדיות של צה"ל מלבנון ומעזה, אפשרו לארגוני טרור להיערך בחופשיות לאורך גבולות המדינה. תנאים אופטימליים אלו אפשרו לאויבינו ניצול מרבי של הממד התת־קרקעי לתכנון, הטרדה ופגיעה מתמשכת במדינת ישראל.

החתך התת־קרקעי של מרחב רפיח הינו אידיאלי לכריית מנהרות. שכבות של חול מעורבב עם טין וחרסית בריכוזים שונים ודרגות חוזק משתנות, מאפשרים לחופר לאתר יחידה רכה לכריה מתחת גג קשה ויציב יותר. מנגד, השיטות לאיתור מדויק של מנהרות והשמדתן מפני השטח מורכבות ומחייבות הבנה טובה של תוכנות המנהרות ושל התווך הגיאולוגי מטה מפני השטח. משימות אילו מורכבות עוד יותר בתנאים מבצעיים, תחת אש ובסיבה עירונית.

למרות סקירות והתראות רבות של מודיעין שטח בראשית שנות האלפיים והצעות להתאמת המענה הגיאו־טכנולוגי כנגד תכונות הקרקע, היקף העשייה הביטחוני לא הדביק את קצב כריית המנהרות. שיטות רבות לאיתור והשמדה נבחנו בחיל ההנדסה ובמפא"ת ולרוב לא נמצאו יעילות. מנגד, אמצעי גיאו־הנדסי בדיד ומוכח לאיתור מנהרות מפני השטח הוצב בחיל ההנדסה אך הוזנח. החיל נשען על חפירה לעומק מספר מטרים ופיצוצים, ללא חקר ביצועים.

בחסות שינויים אזוריים

התפתחות האיום בעזרת התווך התת־קרקעי כלל שלבים רבים, לרוב אל מול השינויים הגיאו־פוליטיים התכופים שדרבנו את העזתים לכרות מנהרות, ומנגד, בישראל, היוו עיתים לחישוב מסלול מחדש. עד הסכם אוסלו ונסיגת צה"ל מרוב שטחי רצועת עזה ב־1994, מנהרות ההברחה שחצו את ציר פילדלפי ברפיח שמשו בעיקר לסחר טובין ומעבר אנשים. הברחת האמל"ח התרבה לאחר אוסלו והתעצמה באינתיפאדת אל־אקצה בשנת 2000.

מאז 2003 גופים רבים בצה"ל עסקו בפיתוח ויישום אמצעי איתור וההשמדה של המנהרות. רוב הגופים לא היו בלעדיים לנידון ולא הוקם גוף מקצועי או מאחד. סמוך להתנתקות פורסם דוח לנגוצקי שסקר את איכות העשייה של כל הגופים נגד האיום התת־קרקעי הגדל. למרות פניות רבות של יוסף לנגוצקי, גאולוג בהכשרתו, למקבלי ההחלטות, התפיסה של "רחוק לעין, רחוק מההבנה המבצעית" - המשיכה. בעקבות דוח מבקר המדינה ב־2007, חיל המודיעין נאלץ להקים גוף מחקר למנהרות, אך התקציב שהתקבל הוסב למשימות אחרות.

המענה הרפוי של צה"ל התבסס על תפיסת מבצעית משמרת־אוסלו שהברחות אינן פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) ואי־לכך אין חיוניות בסיכולן. גורמי פח"ע פלסטינים, שזיהו תורפה זו בראשית שנות האלפיים, פתחו מנהרות תופת שהתפוצצו תחת מוצבי צה"ל ברחבי הרצועה.

סילוק ההתיישבות מעזה בקיץ 2005 היוו רקע לתפנית בהתפתחות התפיסה המבצעית של ניצול תת־הקרקע ברצועה. מיד לאחר ההתנתקות, גורמי פח"ע בעזה החלו בכריית מנהרות התקפיות לעבר ישראל בו־זמנית עם הרחבה של מנהור הברחה ברפיח. ישראל שוב התעלמה מריבוי ההברחה דרך תת־הקרקע ואף לא ניסתה ללמוד את הנידון לעומק.

בחודשים הראשונים אחר ההתנתקות, צה"ל סיכל במבצעים רגליים חודרים את פירי המנהרות ההתקפיות. אך מבצעים אלו הופסקו משיקולים מדיניים, דבר שאפשר לחמאס להשלים את מנהרת החטיפה של גלעד שליט ב־2006. צה"ל לא היה מוכן, ובמקום ללמוד את תוואי המנהרה, מיד פוצץ אותה ולא מצא את מקטעה לעבר הרצועה. בדוח הסיכום של מנהלת ההתנתקות שעצבה את פריסתה מחדש של צה"ל בעוטף עזה, סוכם שלמעט השליטה על־פני השטח, אין לצה"ל מענה נגד ירי תלול־מסלול ופעילות תת־קרקעית. חיל המודיעין נערך להתמודד עם איומי פח"ע, אך בהיעדר תוכנית מבצעית להיכנס לעזה, הצבא לא בנה מסד של מודיעין תשתיתי לרצועה.

מערך עירוני תת־קרקעי

כיבוש עזה על ידי חמאס ב־2007 היוותה עוד זרז בפיתוח תורת לחימה מבוססת תת־קרקע. ישראל החלה להגביל את מעבר הסחורות לרצועה, ומנגד, תעשיית המנהרות ברפיח פרחה והתפשטה לאורך כל גבול עזה־מצרים. במקביל, חמאס פיתח אתרי שיגור תלול־מסלול תת־קרקעיים והחל בבניית התשתית התת־קרקעית בעיר עזה ובעיירות סמוכות. מעבר רפיח, שהיה פתוח בשנים 2010־2013, אפשר התעצמות יתר של חמאס באמל"ח, חומרים וידע ליצור עצמי. העיסוק העזתי הנרחב בתת־קרקע אף אפשר למעורבים במנהרות להסתגל לתנאי החיים שם. כן החלה "תרבות" של גאוות מנהרות בעזה שכללה צילומי חתן וכלה וביקורי גני ילדים. מנגד, היעדר האיום הישיר של המנהרות על מדינת ישראל אפשר לגורמים רבים בצה"ל להעלים עין.

הידע ההנדסי העצום שהצטבר במרחב רפיח סייע לחמאס לעצב תפיסה מבצעית התקפית מול ישראל בשילוב מאות מערכי שיגור תלול מסלול תת־קרקעיים. הידע והיכולות הוסבו לכריית כ־35 מנהרות חוצות גבול שטופלו על ידי צה"ל במבצע צוק איתן ב־2014. אך צה"ל נמנע מלהיכנס ללב הרצועה ולטפל במנהרות העומק.

במקביל, חמאס לא נרתע מתוצאות המבצע או מהמכשול התת־קרקעי שהוקם בצד הישראלי, ובנה לעצמו תפיסה התקפית חדשה שגם התבסס על תת־הקרקע: יצירת מערך צבאי המזווג את התווך העירוני הצפוף עם מקבילה תת־קרקעית שמאפשר מיגון ותכנון חשאי, תוך הסתרת תאי פיקוד ושליטה, מערכים לוגיסטיים ובליסטיים ופריסת זרועות תת־קרקעיות עם מאות עד אלפי פירים בשטחים פתוחים. חמאס צדק שמערך זה יהווה מכפיל כוח אל מול תקיפות אווירות ויבשתיות.

לסיכום, ה־7 באוקטובר היה יום שיא של התעצמות חמאס באמצעות תת־הקרקע, ומנגד נקודת מפנה במענה הצה"לי. מבצע מגן צפוני בגבול לבנון ב־2018 נתפס כמוצלח, אך כעת מובן שתפיסה הגנתית של סיכול נקודתי של מנהרות התקפיות או כל סוג אחר של מערך תת־קרקעי - אינו מרתיע ולא ימנע ניצול תת־הקרקע באופנים שונים. כן נכון שגורמי הביטחון יסבו יתר תשומות לזירות נוספות של התעצמות בעזרת התת־קרקע.