בג"ץ פסל את החוק לביטול עילת הסבירות: "מעצים את כוחה הרב ממילא של הממשלה"

כחצי שנה אחרי שהכנסת ביטלה את עילת הסבירות בכל הנוגע להחלטות ממשלה ושרים, שופטי בית המשפט העליון פרסמו הערב (ב') את החלטתם בנוגע לכך. בפסק הדין, שאורכו 743 עמודים, שופטי העליון החזירו לחיים את העילה, וקבעו כי בית המשפט יוכל להעביר ביקורת שיפוטית מכוחה ולתת בגינה סעדים. השופטים פסלו את החוק ברוב של 8 מול 7. 

● שאלות ותשובות | באיזה רוב באמת נפסל חוק הסבירות, ומה הממשלה תעשה כעת?
● חדשות 12: בג"ץ צפוי לפסול את חוק הסבירות על חודו של קול
● 100 אנשים היו יכולים להדליף את המסמך. מי גרר את העליון לסחרור? 
● דעה | במו ידיו הוביל יריב לוין, אדריכל הרפורמה, למהפכה החוקתית השנייה
● השופטת ששתקה 13 שעות והשופט שהפתיע: מה למדנו מהדיון ההיסטורי בבג"ץ

מרבית השופטים (הנשיאה בדימוס אסתר חיות, ממלא-מקום הנשיא עוזי פוגלמן והשופטים יצחק עמית, דפנה ברק-ארז, יעל וילנר, עופר גרוסקופף, אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ, חאלד כבוב, יחיאל כשר ורות רונן והשופטת בדימוס ענת ברון) קבעו כי במקרים חריגים וקיצוניים מוסמך בג"ץ להכריז על בטלות חוק יסוד שיש בו משום חריגה מסמכותה המכוננת של הכנסת.

הנשיאה בדימוס חיות התייחסה להחלטת בית המשפט לפרסם בעת המלחמה את פסק הדין: "גם בשעה הקשה הזו, על בית המשפט למלא את תפקידו ולהכריע בסוגיות המובאות לפתחו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסוגיות הנוגעות למאפייני הזהות הגרעיניים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לכך מתווספת העובדה שפרסום הכרעתנו במועד הנוכחי מתחייב על-פי סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט, בהינתן מועד פרישתה של השופטת (בדימוס) ברון ומועד פרישתי שלי מכס השיפוט".

השופטים ציינו כי כבר נפסק בבג"ץ חוק הלאום כי הכנסת כרשות מכוננת אינה "כל-יכולה", וכי אין בסמכותה - אף לא בחוק יסוד - לשלול או לסתור חזיתית את המאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חלק מן השופטים ביססו מסקנה זו על המבנה החוקתי יוצא הדופן שלנו, המתאפיין, בין היתר, בהיעדר כל הליך ייעודי ונפרד לכינון נורמות חוקתיות; על הפרקטיקה הבעייתית של כינון ותיקון חוקי יסוד, המעידה על זילות שלהם ועל הפיכתם לכלי משחק בידי הרוב הפוליטי; וכן על התפקיד שממלא בית המשפט בהגנה על המפעל החוקתי. שופטים אחדים הדגישו בהקשר זה את הכרזת העצמאות כבסיס לקיום הביקורת השיפוטית על חוקי היסוד; ואחרים מצאו את עוגן הסמכות בחוק יסוד: השפיטה, לפיו הוקנתה לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות ליתן סעדים למען הצדק וצווים לכלל רשויות המדינה.

"התיקון מעצים את הכוח הרב המרוכז ממילא בידי הממשלה"

בפסק הדין נקבע בדעת רוב (חיות, פוגלמן, עמית, ברק-ארז, ברון, גרוסקופף, כבוב ורונן) כי הכנסת חרגה מסמכותה, ומשכך אין מנוס מהכרזה על בטלותו. "מדובר בתיקון שנוסחו החריג והגורף מונע מכלל בתי המשפט לדון ולשמוע טיעונים בעניין סבירות החלטות הממשלה, ראש הממשלה והשרים, וזאת ביחס לכל החלטה, לרבות החלטה להימנע מהפעלת סמכות".

רוב השופטים סברו כי פרשנות התיקון לא מותירה מקום לספק שהוא חל גם על החלטות מופרכות ועל החלטות בלתי סבירות באופן קיצוני. כתוצאה מכך נגרמת פגיעה חסרת תקדים בהיקפה בשניים מהמאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית - עיקרון הפרדת הרשויות ועיקרון שלטון החוק.

השופטים קבעו כי "התיקון מעצים באופן ניכר את הכוח הרב המרוכז ממילא בידי הממשלה ושריה, וחוסם את אפשרותו של הפרט לקבל סעד בשורה של מצבים שבהם עשויה להיגרם פגיעה קשה באינטרסים חשובים שלו כתוצאה ממעשי השלטון".

השופטים הדגישו כי התיקון מוביל לכך שדווקא הגורמים המשמעותיים ביותר ברשות המבצעת פטורים בפועל מחובת הסבירות, וכי הוא מותיר תחומים שלמים ללא ביקורת שיפוטית אפקטיבית; מונע הגנה על אינטרסים ציבוריים כמו טוהר המידות ותקינות המינהל; ועלול להביא לשינוי מן היסוד של פני השירות הציבורי במדינה ולפגיעה קשה בעצמאות מערכת אכיפת החוק.

רק השופטים סולברג ומינץ סבורים כי אין מקום להתערב בחוק יסוד

שבעת שופטי המיעוט היו חלוקים: השופטת וילנר סברה כי יש להעניק לתיקון פרשנות מקיימת. השופטים שטיין וכנפי-שטייניץ סברו כי ראוי לפרש את התיקון באופן מצמצם, והוא רחוק מרחק רב מאותם מקרים שבהם ניתן לומר כי הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת. לכן עמדת וילנר, שטיין וכנפי-שטייניץ היא שיש להותיר את התיקון אך לפרשו באופן מצומצם, על החלטות שהן מופרכות, כפי שנקבע בפסק דין דפי זהב משנת 1980.

השופטים נעם סולברג ודוד מינץ חלקו על עמדת הרוב בכל הנוגע לסמכות העקרונית של בית המשפט לפסול חוק יסוד. לעמדתם, אין מקור סמכות המאפשר לקיים ביקורת כזו, ובנוסף, לעמדתם, הכנסת לא חרגה מסמכותה.

השופט יוסף אלרון חלק אף הוא על עמדת הרוב וציין כי גם אם היה נכון לאמץ חריג צר שיאפשר התערבות בחוקי היסוד במקרים קיצוניים, טרם נוצקה פרשנות לתיקון החוק, וטרם התבררו גבולותיו, ומשכך לא ניתן להניח כי השלכותיו תהיינה חמורות כפי שנטען.

לוין: ביקורת על עיתוי פרסום פסק הדין

שר המשפטים יריב לוין מסר בתגובה: "החלטת שופטי בית המשפט העליון לפרסם את פסק הדין תוך כדי מלחמה, היא ההפך מרוח האחדות הנדרשת בימים אלה להצלחת לוחמינו בחזית. השופטים למעשה לוקחים לידיהם בפסק הדין את כל הסמכויות, אשר במשטר דמוקרטי מתחלקות באופן מאוזן בין שלוש רשויות השלטון. מצב בו אי-אפשר לחוקק אפילו חוק יסוד או לקבל החלטה כלשהי בכנסת ובממשלה שלא בהסכמת שופטי העליון, לוקח ממיליוני אזרחים את קולם ואת הזכות הבסיסית להיות שותפים באופן שווה בקבלת הההחלטות. פסק הדין, שאין דומה לו באף דמוקרטיה מערבית, לא ירפה את ידינו. כשהמערכה נמשכת בחזיתות השונות, נמשיך לנהוג באיפוק ובאחריות".

התנועה לאיכות השלטון, העותרת הראשית, מסרה בתגובה: "זהו יום היסטורי - ניצחון ציבורי אדיר של שוחרי הדמוקרטיה. ממשלה ושרים שביקשו לפטור את עצמם משלטון החוק - התבשרו שיש שופטים בירושלים. שיש דמוקרטיה. שיש הפרדת רשויות. שהמבצר - כמו שקרא לו ראש הממשלה שעבר מנחם בגין - עדיין עומד על תילו".

עו"ד עמית בכר, ראש לשכת עורכי הדין, מסר בתגובה: "לשכת עורכי הדין מברכת על הפסיקה ההיסטורית והמהדהדת של בית המשפט העליון, אשר הוכיחה פעם נוספת את עצמאות מערכת המשפט ואת היותו מוסד מפואר של שפיטה מקצועית".

דיון היסטורי ומאות עמודי טענות 

כזכור, ב-24 ביולי 2023 ביטלה הכנסת, ברוב של 64 חברי כנסת, את אפשרותו של בית המשפט העליון לדון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, ראש הממשלה ושרים, לרבות בכל הנוגע למינויים ולהחלטה להימנע מהפעלתה של סמכות. היא לא עשתה כן בחוק רגיל, כי אם בחוק יסוד, במסגרת תיקון לחוק יסוד: השפיטה.

בעקבות החקיקה הוגשו מספר עתירות נגדה, בהן נטען בין היתר כי הכנסת ביצעה שימוש לרעה בסמכותה המכוננת, כי החקיקה שוללת ממדינת ישראל את אופייה הדמוקרטי, וכי בהליך החקיקה נפלו פגמים חמורים היורדים לשורשו של הליך החקיקה. היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב-מיארה, התייצבה להליך וסברה כי יש לפסול את החוק מטעמים שונים.

מנגד טענו הכנסת, הממשלה ויו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן (האחרונים יוצגו בנפרד, על-ידי עורכי דין פרטיים), בעיקרו של דבר, כי אין להתערב בחוק. היו ביניהם שטענו כי לבית המשפט אין כלל סמכות לעשות כן, ונטען גם כי אם ישנה סמכות - אין זה המקרה להפעיל אותה.

הדיון בעתירות התקיים ב-12 בספטמבר ונמשך 13.5 שעות. בדיון שהתקיים לראשונה מול 15 שופטי בית המשפט העליון דנו השופטים במאות עמודי טענות הצדדים.

כפי שכתבנו עוד אז, הדיון היה היסטורי, לא רק בגלל המותג והאופי של השאלות שהובאו בפניו, אלא גם בגלל הטענות שעלו במהלכו והמרכזיות שלהן בציבוריות הישראלית. מעמדה של מגילת העצמאות, שאלת סמכותה של הכנסת לכונן חוקה ואפשרותה של הכנסת לשלול את אופייה של המדינה כיהודית ודמוקרטית - הן רשימה חלקית בלבד של נושאים דרמטיים שעלו על המדוכה.