המחקרים שמגלים איך נקמה משפיעה על המוח

בלילה אפל אחד בפנסילבניה של תחילת שנות ה־80 עמד הנער ג'יימס קימל ובידיו רובה, מכוון לקבוצת נערים שהציקו לו במשך שנים. כשבועיים קודם לכן, הנערים הללו הרגו את הכלב שלו, ופנייה למשטרה לא הניבה תגובה. באותו לילה, קבוצת הנערים הגיעה לבית של קימל והציתה את תיבת הדואר שלו.

● מחקר חדש מציע: לא צריך 10,000 צעדים ביום כדי לשמור על הבריאות
● התערבות חירום או ניסיון השתלטות: מה קורה בקופת החולים הגדולה במדינה?

קימל, שבמשך שנים לא הגיב להצקות, הרגיש פתאום שהוא מאבד שליטה. הוא יצא מביתו כשבידו הרובה ונסע אחרי הרכב של אותם נערים. כעבור כמה רגעים הם עצרו את הרכב ויצאו ממנו כדי לבדוק מי עוקב אחריהם. הם לא היו חמושים, וקימל היה מיומן בירי. הוא הרגיש שהוא יכול להרוג במהירות את ארבעתם, ומאוד רצה לעשות זאת. "אבל הבנתי באותו רגע שאני עלולה להרוס את החיים שלי. לא רק שאגיע לכלא, אצטרך לחיות כל חיי עם הידיעה שאני רוצח. אז פניתי לאחור וחזרתי הביתה".

קצת קיוויתי לשמוע שלפחות הפחדת אותם כהוגן.
"ברור. אנחנו בני האדם מחווטים לרצות נקמה. והאמת היא שגם שנים אחר כך לא סלחתי להם. עדיין רציתי להזיק להם, אבל לא לשלם את המחיר".

קימל הבין בדיעבד שתיעל את הרצון בנקמה לעריכת דין. "נכנסתי לעסקי הנקמה. עורכי דין הם אנשים בחברה שיש להם זכות חוקית ומוסרית להשיג נקמה עבור הלקוחות שלהם. אלא שעם הזמן הבנתי שאני מרגיש כמו מכור. כשהצלחתי לנקום, הרגשתי שאני בהיי. לא רק מהניצחון, אלא מעצם גרימת הסבל לצד הפוגע לכאורה. ראיתי שגם הלקוחות שלי אוהבים מאוד את התחושה הזאת, וחלקם חוזרים אליי כדי לזכות בה שוב ושוב".

 ד''ר ג'יימס קימל / צילום: Michelle Senatore

קימל החל לזהות את התחושה הזאת גם במישורים אחרים בחייו. "ראיתי שאני מבצע נקמות קטנות בבת הזוג, בילדים או בחברים שלי כשהם פוגעים בי, לשיטתי. ותמיד היה האלמנט הזה של ההנאה, לדעת שווידאתי שכל מי שפוגע בי משלם מחיר. הפכתי לבריון, ובכך סגרתי לכאורה מעגל עם הבריונות שהופנתה כלפיי".

כיום קימל חוקר את רעיון הנקמה כהתמכרות. המאמר הראשון שלו, שדן ב"קרייבינג לנקמה", התפרסם ב־2018, וב־2020 כבר דיבר על נקמה כהתמכרות. אף שהדוקטורט שלו הוא במשפטים, הוא מרצה בבית הספר לפסיכיאטריה של ייל זה עשור, והשנה מונה למרצה בכיר. לפני כחודשיים יצא לאור ספרו The Science of Revenge בהוצאת פנגווין רנדום האוס.

מנוע של אלימות בעולם

קימל מספר לגלובס שהוא שינה את מסלול הקריירה שלו אחרי שניסה להתרחק מתחושת הנקמה וגילה שקשה לו מאוד בלעדיה. "החלטתי להתמודד עם זה במישור הדתי־רוחני, וכתבתי ב־2005 את הספר Suing for Peace, שדן בקשר בין מערכת המשפט לאופן שבו תרבויות שונות מדברות על נקמה ועל סליחה. בספר הזה הצעתי שהחברה שלנו שמה דגש מוגזם על חיפוש צדק במערכת המשפט, לעומת אפשרויות אחרות של התמודדות עם עוול". ב־2015 הוא הקים את האתר Saving Cain, שנועד להנגיש תמיכה נפשית לאנשים ששוקלים לבצע פשעים אלימים.

באותה תקופה קימל הבין שההתמודדות במישור הרוחני והסוציולוגי עוזרת לו רק עד גבול מסוים, ופנה לעולם הפסיכולוגיה וחקר המוח. תחילה בחן את הקריטריונים להתמכרות לפי ה־DSM, ה"תנ"ך" של מאבחני הפרעות נפשיות, וזיהה שבעה מתוך 11 תסמינים רשומים. "התחלתי לשתף פעולה עם חוקרי מוח שערכו סריקות וראו שאכן נקמה מעוררת את מעגלי הסיפוק והתגמול במוח", הוא אומר.

קימל מכנה את הנקמה "ההתמכרות המסוכנת ביותר", משום שהאלימות העולמית עולה ביותר שנות חיי אדם מכל התמכרות לסם מסוכן כלשהו, ורוב האלימות מונעת על ידי רצון בנקמה.

אם אנחנו מדמיינים נקמה כמסע פיזי של אדם אחרי אלה שפגעו בו, כמו אותו ילד מושפל מתחילת הכתבה שלמד להשתמש ברובה או הכלה מהסרט Kill Bill של קוונטין טרנטינו, שרודפת אחרי כל מי שפגע בה ובעובר שלה, הרי שקימל לוקח אותנו לעולם הווירטואלי. "שיימינג, לינצ'טרנט, קינסול - כולם סוג של פורנו נקמה".

רעיון מחוץ לקונצנזוס

ספרו האחרון של קימל מתאר את המחקרים שנערכו עד היום כדי להוכיח שאכן התגובה לנקמה במוח יכולה להיות דומה להתמכרות. "המחקר מראה שכאשר אנחנו חשים בחוסר צדק כלפינו, אנחנו חווים כאב. מעגלי הכאב במוח נדלקים. וכאשר אנחנו משיגים נקמה, יש עירור של מעגלים הקשורים בעונג ובתגמול, הנחשבים חלק מתופעת ההתמכרות, והם נועדו להיות קונטרה לכאב. מחקרים בעכברים הראו שלאחר פגיעה חזקה מספיק, הם יעדיפו הזדמנות לנקמה על פני אוכל. הם אפילו מוכנים להכאיב לעצמם כדי לנקום".

הרעיון של נקמה כהתמכרות עוד לא נחת בלב הקונצנזוס המדעי, כפי שעולה משיחות עם חוקרים ישראלים.

"מסקירה של הספרות, נראה שמחקרים של קימל ושל קבוצה אחרת תומכים ברעיון שנקמה מפעילה את המנגנונים המוחיים בעוצמה ושאכן נוצר דפוס שנראה כמו התמכרות, בעוד שמחקרים אחרים לא הצליחו להראות את התופעה הזאת", אומר ד"ר ניב רגב, מהמחלקה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בן גוריון.

"מערכת התגמול בהגדרה מופעלת כשאנחנו משיגים את המטרה שלנו. לכן הגיוני שאם הצבנו לעצמנו מטרה לנקום, השגת המטרה תהיה מתגמלת עבורנו. אנחנו יודעים, בעיקר ממודלים של חיות, שכאשר ישנה הפעלה מאוד חזקה של מערכת התגמול, תיווצר נטייה לחזור על ההתנהגות הזאת שוב ושוב. אבל לא כל הפעלה של מערכת התגמול עושה זאת. למערכת התגמול יש עוד תפקידים חוץ מהתמכרות".

לדברי רגב, אפילו חזרתיות בהתנהגות אינה בהכרח התמכרות. "כדי לתמוך ברעיון של נקמה כהתמכרות אנחנו צריכים להראות שאצל המכורים לכאורה נוצר רצון לנקום כשמערכת התגמול מופעלת על ידי גורם חיצוני. עוד אופציה היא לכבות באמצעים כימיים את אזור התגמול באופן זמני ולראות אם ההתנהגות פוחתת, אבל את זה לא עושים באנשים הנחשבים בריאים. גם לגבי התנהגויות אחרות המטופלות כהתמכרות, כמו התמכרות לרשתות חברתיות או למשחקים בטלפון, אין בהכרח כל המידע הזה".

לדברי פרופ' מיכאל גלעד, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, "השיח הטיפולי היום מרחיב את רעיון ההתמכרות. קשה להפריד, למשל, באמצעות מבט על סריקה מוחית בלבד, בין התמכרות לסמים לבין חשק עז לסם לבין תגובה של עונג ממנו. אנחנו לא מבינים את מערכת התגמול עד הסוף, אבל כן מתחילים להבין שיש הבדל בין לרצות ללאהוב. יש חוויות שנותנות לנו הנאה, ויש לנו לפעמים רצון בדברים שאינם נותנים לנו הנאה. כשמדברים על סמים, הרעיון הזה ברור, ובתחומים אחרים הוא פחות ברור. למשל אנשים שמכורים לעבודה, או לגלילה ברשתות החברתיות, לא בהכרח נהנים מזה. בכל זאת יש להם דחף לעשות את זה. אז יותר קל להגיד שיש לנו תגמול שיוצר רצון חוזר למשהו מאשר לומר שאנחנו מתמכרים לו".

 פרופ' מיכאל גלעד / צילום: פרטי

פרופ' גולן שחר, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, חושב שרעיון ההתמכרות לנקמה הוא הגיוני למדי. "כשאדם פוגע בי באופן משמעותי, הוא מפורר את תפיסת העולם שלי, את האופן שבו אני חושב על צדק, שכר ועונש. אם אני אפגע בו, אשקם את הקוהרנטיות של תפיסת העולם שלי. לכן יש כאן תגמול.

"אנחנו רואים שהרצון לשמר את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם הוא ממכר. לכן גם ביקורת עצמית יכולה להיות ממכרת אצל אנשים מסוימים, אם היא מאששת את מה שהם כבר חושבים על עצמם. בדרגה הקיצונית של התמכרות לביקורת עצמית, יכולה להיווצר ממנה פסיכופתולוגיה. הגיוני שהנקמה תעבוד באותה צורה.

"הנקמה כשלעצמה היא חלק מהחיים. היא מרתיעה, היא מחזקת את תחושת הצדק, יש בה גם יתרונות. הקוגניציה יוצרת רגש שיכול ליצור את ההתמכרות. אנחנו קוראים לזה 'קוגניציה חמה'. ואז יכולה להיווצר התמכרות. כמטפל, אני רואה את זה כל הזמן".

הנקמה טובה לחברה?

מחקר שנערך לאחרונה הראה שילדים לומדים לפגוע חזרה במי שפגע בהם מוקדם יותר משהם לומדים להחזיר טובה למי שהיטיב איתם.

לדברי גלעד, "יש גישות שאומרות שנקמה טובה לחברה, כמו התנהגות אלטרואיסטית, או לפחות התפתחה כי הייתה טובה לחברה ברגע מסוים בהיסטוריה. לחברות יש קושי גדול להישאר יציבות, כי תמיד יש אוכלי חינם, אנשים שלא משתפים פעולה. משטור של האחר לכיוון הצדק, כפי שהקבוצה תופסת אותו, הוא כלי חשוב למניעת הקריסה של החברה, ואולי לכן המוח התפתח כך שהנקמה היא מתגמלת. אין בה הנאה מיידית, זה לא נעים פיזית ללכת להרביץ למישהו. זאת פעולה שנעשית רק בזכות מנגנון התגמול".

גלעד עצמו רואה בנקמה רגש המשיק לכעס. "כשאני מרגיש כעס, כשאני מחפש נקמה, אני מרגיש כוח - אני יכול להשפיע על המציאות, וזה צורך נורא בסיסי. ובהחלט יש אנשים שנשענים על כך בתור אסטרטגיית חיים עיקרית במחירים מאוד גדולים, ובצורה לא אדפטיבית".

הוא קושר זאת גם לתופעה שנצפתה בקרב קורבנות של תקיפה, כולל תקיפה מינית, שהציבו את עצמם שוב ושוב בסיכון. "מגיעים לאותו מקום במטרה שהפעם זה ייגמר אחרת, כסוג של רצון בתיקון ובמטרה להשיג שליטה, ועושים זאת שוב ושוב. אז השאיפה לנקמה החוזרת שוב ושוב היא אולי וריאציה על הרעיון הזה".

מדעי הסליחה

אוניברסיטת ייל קיבלה את קימל לשורותיה בעיקר כדי שיפתח את המודל שהגה כדי להתמודד עם התמכרות לנקמה. "לא היה מודל 12 שלבים בתחום הזה, כמו להתמכרויות אחרות", אומר קימל, "והרגשתי שאפשר לא רק לשפר את השליטה של המכורים ברצון שלהם לנקום, אלא לטפל ברגשות השליליים שגורמים לרצון לנקום מלכתחילה".

נקודת המוצא של קימל היא שרגשות נקמנות פוגעים קודם כול במי שמרגיש אותם. "מחקרים מראים שנקמה מובילה למעגלי נקמה נוספים שלא נגמרים, וגם גורמת לנוקם להרגיש רע יותר בסופו של דבר. מה גם שאנחנו נוקמים לעתים בקורבן תחליפי ולא באמת בפוגע עצמו. במבט כלל עולמי, נקמה יוצרת אלימות הרבה יותר משהיא עוצרת אותה".

לדבריו, "כמו שאנחנו מחווטים לנקום, כך אנחנו גם מחווטים לסלוח, ובניגוד לנקמה שיוצרת הרגשה טובה רגעית כקונטרה לכאב, סליחה ממש מכבה את מערכת הכאב, וגם מפעילה את האונה הפרונטלית, זו שגורמת לנו לקבל החלטות טובות ומושכלות".

קימל פיתח את רעיון ה־Non Justice System, שפוטר אותנו מהצורך להשיג צדק ומתרחש ב־Miracle Court. "זה בית משפט שמתקיים בתוך הראש שלנו. הרי אם הסבל שמעורר בנו רצון לנקמה נובע מהזיכרון שלנו, הרי שגם הטיפול בו יכול להיות בראש שלנו.

"בבית המשפט של המיינד שלנו, אנחנו תובעים בדמיון את מי שפגע פנו. תחילה, אנחנו הקורבן המעיד. אחר כך, אנחנו הפרקליט המסביר את חומרת המעשה וטיב הפשע. אחר כך אנחנו הפוגע ועורך הדין שלו. ואפשר לתת לפוגע כל עונש ולדמיין שהוא מקבל אותו. הרי מה אנחנו בעצם רוצים כקורבנות עבירה? שיכירו במה שקרה לנו ונחווה את העולם כצודק".

זאת לא בדיוק סליחה.
"אנחנו לא מצפים מהנפגע להגיע אל הפוגע ולומר לו 'אני סולח לך'. אנחנו לא מצפים מנפגע לומר 'זה בסדר' או 'הפסקתי לכעוס', אלא רק להכריז על הסיפור כסגור. הוא עושה זאת לא למען הפוגע אלא למען עצמו, כדי שהאירוע לא ימשיך להרוס את חייו.

"אם אנחנו מצליחים בבית המשפט של המיינד להבין באמת גם את המניעים של הפוגע ולחוש כלפיו אמפתיה, מה טוב. זה מאפשר תהליך עוד יותר עמוק, אבל זה לא הכרחי.

"לפעמים אי־אפשר להגיע אל הפוגעים, לפעמים הם מתים, לפעמים הגעה אליהם תהיה הזדמנות חדשה לפגוע. אז למזלנו, אין צורך בשיתוף פעולה עם הפוגע בשביל להחלים". קימל עובד היום על פיתוח בית המשפט של המיינד בתור אפליקציה.

רגב מצביע גם על הצורך בשינויים בהסכמות החברתיות. "אם נשנה את המסרים שאנשים נחשפים אליהם מהחברה באופן יומיומי, נוכל לשנות את ההתנהגות שהם מרגישים שזמינה להם". מחקרים בארה"ב כבר הראו שאנשים אמנם נהנים יותר לצפות בסרטים המראים נקמה מאשר בסרטים המציגים סליחה, אבל הם מגדירים את האחרונים כמשמעותיים ומעוררים מחשבה יותר.

גלעד מציע מחקר אופטימי לסיום. "אנחנו רואים אפילו בשימפנזות מנגנונים של פיוס אחרי אסקלציה של קונפליקט. הן ייתנו מתנות, או יציבו את עצמן בעמדה פגיעה מול הצד השני. סליחה נותנת תחושה של שליטה. מעגל ההרס הוא לא האופציה היחידה".