כבוד בית המשפט, הם לא התכוונו

כתבנו כאן בשבוע שעבר על החמצה אפשרית בהצגת עניינה של ישראל בהאג: הרבה מאוד משפטנים כבדי-משקל, אף לא היסטוריון אחד. אך היה גם מקום לנסות ולערער על הנרטיב המסולף שהציגו באי כוחו של המשטר הדרום־אפריקאי.

● פרשנות | לתקוף את איראן בחזרה או לא: הנשיא ג'ו ביידן ו"המלחמה הארורה הזו"
● "אחת התוצאות של האג": ההחלטה האנטי-ישראלית של בית המשפט בקליפורניה

זה משטר אידיאולוגי, הבז לעצם הקונספציה של מדינת לאום. הוא יצא מחלציה של מפלגה קומוניסטית אורתודוקסית, עמד לצד הארצות הטוטאליטריות בזמן המלחמה הקרה, והתכוון לכונן דיקטטורה סוציאליסטית לאחר האפרטהייד. חומת ברלין נפלה לפני שהכוונה הזאת הסתייעה, ובזכות חוכמתו ועמקנותו של נלסון מנדלה, דרום אפריקה יצאה לדרך כחברה פלורליסטית.

אבל במפלגת השלטון, ANC, מוסיפים לפעם הרגליו של ארגון מהפכני רדיקלי. עמוקה היא טינתו רבת הימים למערב, לערכיו ולשיטותיו. מרקסיסטים־לניניסטים אוהבים היסטוריה, בעיקר מפני שהם מאמינים כי יש להם מונופול על הבנתה. ישראל שייכת בעיניהם לפח האשפה של ההיסטוריה. זו הייתה דעתם מאז ומעולם, הם חזרו והביעו אותה הרבה לפני מלחמת עזה הנוכחית.

הפירוש שנתנו באי כוחו של ה-ANC בהאג להיסטוריה של ישראל חיוני לחלוטין לעניינם. הוא נועד לבסס את טענתם שלישראל הייתה תמיד כוונת ג'נוסייד, שהתחילה ב-1948, והגיעה אל שיאה הטבעי ב-2023.

מגש של קש וגבבה

טענת הג'נוסייד אינה אלא מגדל קלפים אם אי אפשר לטעון ל"כוונה". אם אין "כוונה", כל השאר הוא אוסף של הפלגות לשון ושל גידופים פוליטיים. אבל אם אפשר להוכיח, או לפחות לטעון בדרגה כלשהי של אמינות, שישראל זממה השמדת עם והכינה אותה, הנה ממתין לה הגרדום המשפטי.

ניסיון להדביק תווית של ג'נוסייד על מצחה של ישראל היה צפוי בהחלט, ממש משעות המלחמה הראשונות. מה חבל ששורה של אנשים רציניים לא הביאו אותו בחשבון כאשר קראו דרור לרגשי כאב, כעס ואולי פחד.

הם הגישו את ישראל ל־ANC על מגש של קש וגבבה: אוסף הצהרות, שהיה קל להציג כמבוא לג'נוסייד, באופן שבו ג'נוסייד מובן ומוגדר במשפט הבינלאומי. זאת אומרת, ג'נוסייד אינו רק אקט ההשמדה, הוא גם סך כל המעשים והחיוויים המניחים את היסוד להשמדה. בזה כלולות קריאות לגירוש המוני. בזה כלולים ביטויים של דה־הומניזציה. בזה כלולים איומים להרעיב, להצמיא ולהחליא אוכלוסייה אזרחית. בזה כלולים איומים, במפורש או במשתמע, להטיל עונש קולקטיבי.

איזה צורך שירתו החיוויים ההם חוץ מאשר פיצוי על מפח נפש ועל תחושת אין־אונים; או, במקרים אחדים, הנחתם של פוליטיקאים שהפלגות רטוריות ינקו אותם מן הכתם של 7 באוקטובר?

קשה להבין על מה חשב שר הביטחון כשאמר שלא יכניס לרצועה מים אוכל וחשמל וכך למעשה איים על חיי תושבי עזה. סוף סוף הוא עצמו הסיר אחר כך את האיום הזה. מה חבל שיועציו המשפטיים לא הזכירו לו את צווי המעצר של האינטרפול, שהוצאו בנסיבות דומות נגד ראשי מדינות, נגד שרי ביטחון, נגד גנרלים בבלקנים, במערב אפריקה ובאמריקה הלטינית.

דרגה של התאפקות ושל משמעת הייתה חוסכת כל כך הרבה צרות. מר גלנט כמובן לא היה היחיד. ביטויים נפסדים בקעו במשך ימים מגרונותיהם של אלופים שפשטו את מדיהם והתאזרחו באולפני טלוויזיה, של פרשנים שלבשו מדי גנרלים, וכמובן של פוליטיקאים מן השורה השנייה והשלישית שהציעו קרינה רדיואקטיבית, או קראו לשחזר את 1948.

"הרגו נא את האיכר"

את הנעשה אין להשיב, והשאלה היא איך לנסות ולשכנע את בית המשפט בהאג שאת רוב ההצהרות הפומביות אין צורך להבין כפשוטן, שחלק ניכר מן הקריאות ההן היו רק מטאפורות או תוצאה של מצוקה לשונית. כן, מצוקה לשונית, מפני שחלק גדול, גדול מדי, של דוברי העברית המודרנית הם אנשים הלוקים באוצר מילים קטנטן ובתחביר לקוי, ומאחר שהם מתקשים לבטא את עצמם בדרגה של בהירות הם מרימים את קולם, ומגזימים.

אל סוללת עורכי הדין של ישראל צריך אולי להצטרף חוקר לשון, או סוציולוג של לשון, שיסביר לשופטים את הקשר בין חיוויי הג'נוסייד להיקף הידרדרותה של העברית בת ימינו. אבל הוא והיא יוכלו גם לתת דוגמאות מלשונות אחרות. למשל, הם יוכלו לנגן את ההמנון הצרפתי המרסלייז עם תרגום סימולטני: "לנשק, אזרחים! / ערכו את השורות / צעוד נצעד / עד שדמם הטמא / ירווה את שדמות צרפת".

ואז הם יוכלו לנגן גם מן הרפרטואר של ה־ANC. הם יוכלו למשל להקרין סרטון וידיאו של נשיא דרום אפריקה לשעבר ג'ייקוב זומה שר "הירגו נא את האיכר, הרגו את הבור עם מכונת הירייה" ("בור" הוא השם המקורי של האיכרים ההולנדיים, שהתיישבו בדרום אפריקה במאה ה-17). זה אגב היה מהמנוני הקרב המפורסמים של ה־ANC בזמן המאבק באפרטהייד.

האם צריך לגרור את זומה ואת כל ה־ANC להאג ולהעמיד אותם למשפט על קריאה לג'נוסייד? האם צריך לגרור את צרפת להאג, מפני שהיא דבקה בהמנון בן 230 שנה, הקורא לרצח המונים של אויביה?

כמובן, לא. אלה היו מטאפורות של ימי מאבק, כאשר עמים נדחקו אל הקיר, לחמו על חייהם והיו זקוקים לסיסמאות משלהבות.

ולאחר שנשכנע את שופטי האג שלא הייתה כוונת ג'נוסייד, יהיה אפשר לחזור הביתה ולהכריז מצב חירום לשוני: להציל את העברית מכובד הפה ומכובד הלשון של פוליטיקאים ושל פרשני טלוויזיה. הרי האג חזרה והזכירה לנו כי חיים ומוות או הרשעה ביד הלשון.