לתקוף את איראן בחזרה או לא: הנשיא ג'ו ביידן ו"המלחמה הארורה הזו"

התקפת הכטב"ם של שליחי איראן על בסיס הביון של צבא ארה"ב במשולש הגבולות ירדן-סוריה-עיראק הייתה כנראה ירייה באוויר. גם אם יוריה רצו לפגוע, ספק אם הם חשבו שיצליחו להרוג שלושה חיילים אמריקאים ולפצוע 40. 

● טראמפ משתלט על וושינגטון ומשתק את מדיניות הפנים והחוץ של ממשל ביידן
● התוכניות של ארה"ב למזרח התיכון ביום שאחרי המלחמה בעזה לא מצליחות לתפוס תאוצה 

הם הניחו, או לפחות היו רשאים להניח, שמערכת ההגנה הבליסטית של הבסיס לא תתקשה ליירט את הכטב"ם. אבל בלבול בצד האמריקאי עורר את הרושם אצל מגיני הבסיס שהכטב"ם התוקף הוא אמריקאי, החוזר ממשימה בסוריה. הם לא יירטו. התוצאה? מי ישורנה. קן הצרעות של המזרח התיכון חזר ונפתח במלוא חינניותו.

האין זה סיפורן של מלחמות? לפעמים הן פורצות בגלל קליע תועה, בגלל שומר ראש ששכח לשמור על הראש, בגלל מזל רע או מזל טוב, בגלל תאונה בנאלית. התאונות האלה מציתות ניצוץ, שאולי היה ניצת ממילא, אבל בנסיבות אחרות ובזמן אחר.

קול חריקת השיניים מוושינגטון נשמע היטב ברחבי המזרח התיכון השבוע. התגובה האמריקאית התמהמהה, ולאסטרטגים בטהראן ניתן זמן להרהר במהלך הבא. מאחר שהם אינם נוטים לפי שעה להתחיל את המצעד הסופי על ירושלים, הם ניסו לאותת לארה"ב שהם באמת לא התכוונו. שלוחיהם בעיראק, מבית "כתאיב חזבאללה", אפילו הבטיחו במוצאי יום ג' שלא יפגעו עוד בכוחות אמריקאים, "כדי שלא להביך את ממשלת עיראק". אבל זה היה מאוחר מדי ומעט מדי. האמריקאים יגיבו. אולי הם כבר הגיבו.

התגובה תבוא בהמשכים

הנשיא ביידן הודיע שהוא כבר החליט מה לעשות, והאדמירל ג'ון קרבי, מן המועצה לביטחון לאומי, רמז שהתגובה לא תבוא במכה אחת אלא בהמשכים. אבל הנשיא, אף כי השתדל להפגין נחישות, גם אמר שהוא אינו רוצה להצית מלחמה אזורית. אין כל מקום לפקפק בכנותו. הוא מלומד ניסיון.

ב-2002, בהיותו סנאטור, הוא הצביע לטובת החלטה שהסמיכה לכאורה את הנשיא ג'ורג' בוש הבן לפתוח במלחמה כדי לבער את "נשק ההשמדה ההמונית" של סדאם חוסיין. ביידן טען אחר כך, בחצי-שכנוע, שלא זה מה שההחלטה אמרה.

אבל הנשיא ורוב המשקיפים חשבו אחרת. חמישה חודשים אחר כך התחילה המלחמה, שמוטטה את הסדר הקיים במזרח התיכון, והקלה על איראן לממש חלום בן 1,500 שנה של רצף טריטוריאלי בינה לים התיכון. ביידן חזר והתנצל בפומבי על הצבעתו.

הרקורד של ביידן בפתיחת מלחמות אינו חד-משמעי. ב-1991 הוא הצביע נגד המלחמה לשחרור כוויית מידי סדאם חוסיין. ב-1993 הוא קרא לפעולה צבאית גדולת-ממדים נגד סרביה, כדי להציל את חיי המוסלמים בבוסניה.

"ג'ו, עיראק שלך"

ב-2009, חודשים אחדים לאחר שנכנס לבית הלבן, הנשיא ברק אובמה פנה אל סגנו ביידן בפגישה של המועצה לביטחון לאומי, ואמר לו, "ג'ו, עיראק שלך". וכך, סגן הנשיא נעשה הממונה על מוקד התבערה המסוכן ביותר של המזרח התיכון. הוא טיפח ידידים ובעלי ברית בעיראק. הקרוב שבהם, ראש הממשלה מאליקי, הערים עליו, והורה לאמריקאים ב-2011 להסיג את הכוח הצבאי הניכר שהחזיקו שם. ביידן לא הצטער. הוא הודה לאובמה ש"הענקת לי את ההזדמנות לסיים את המלחמה הארורה הזו".

שלוש שנים אחר כך, דאע"ש השתלטה על צפון עיראק ועל מזרח סוריה, והצבא האמריקאי חזר. "מה היה קורה אילו"? שאלו אז את ביידן. הוא הודה ללא חשק שאולי כל זה היה יכול להימנע אילמלא הנסיגה (הפרטים מופיעים בביוגרפיה של ביידן מאת אוואן אוסנוס, Evan Osnos).

"אילו" במשוואה הזו כלל גם את סוריה. ב-2013 העולם כולו המתין בנשימה עצורה להתקפה אמריקאית מסיבית על משטר אסד, לאחר שהשתמש בגז רעיל נגד נתיניו. אבל אובמה וביידן הגיעו לבסוף להסדר מפוקפק, בחסות רוסיה, שחייב את אסד לוותר על הנשק הכימי.

זה היה אקורד הפתיחה של המטרייה הרוסית-איראנית, אשר נפרסה על ראשו של אסד מני אז, והפכה את סוריה לתחנת מעבר למשמרות המהפכה ולשדה אימונים בשביל החזבאללה. שאר המזרח התיכון התבונן באי-אמון בהתקפלותו של ממשל אובמה, הניד בראשו והסיק את המסקנות.

הימים הראשונים של נשיאות ביידן, ב-2021, עמדו בסימן החלטתו לסיים את "המלחמה הארורה הזו" גם באפגניסטן, ויהי מה. ה"מה" התפתח לאחת ההשפלות הגדולות ביותר בתולדות מדיניות החוץ של ארה"ב. הנשיא נשך את שפתיו. כששאלו אותו על ה"תוהו-ובוהו" של יציאת אפגניסטן הוא השיב ש"אין מנוס מתוהו-ובוהו". 

 שער עיתון בדלאוור, 30.8.21: ביידן ממתין לארונות החיילים מאפגניסטן

הוא היה בהלם, כאשר 13 חיילים אמריקאים נהרגו בהתקפת התאבדות של דאע"ש על נמל התעופה של כאבול. הוא הופיע בשדה תעופה צבאי לא הרחק מוושינגטון, שאליו הוטסו ארונות האבץ של חללי כאבול. קרובי ההרוגים לא שמחו לראותו. אחד מהם, שדיבר אחר כך בגנותו, סיפר שהנשיא הוציא מארנקו את רשימת ההרוגים, ואמר: "זה כדי להזכיר לי את שמותיהם".

הוא הורה על הענשת המבצעים. כטב"ם אמריקאי נעץ טיל ברכב שהאמריקאים האמינו כי הוא נושא את המפגעים. התברר אחר כך, שהטיל חיסל משפחה אפגאנית שלמה, על ילדיה הקטנים.

בלי "מלחמות נצחיות"

הנשיא הזה, המסיים את נאומיו הפומביים במילים "יברך אלוהים את חיילינו", אינו רוצה לסיים את תקופת כהונתו (הראשונה, או האחרונה) בהצתת מלחמה במזרח התיכון. זה עניין אישי ופסיכולוגי, וזה כמובן גם עניין פוליטי בשנת בחירות.

אמריקאים מעולם לא אהבו מלחמות מעבר לים, תוצאת מורשת של בדלנות אינסטינקטיבית, שכיוונה את מדיניות החוץ של ארה"ב ב-150 השנה הראשונות של קיומה. עכשיו, ההסתייגות מ"מלחמות נצחיות" (כך הן מכונות) היא נחלת ימין ושמאל. העייפות מהן הייתה אחת הסיבות לעלייתו של דונלד טראמפ.

כנראה אין זה מקרה שטראמפ נמנע בימים האחרונים מלקרוא להענשת איראן. הוא חוזר ומזהיר בעצרות הבחירות שלו שג'ו ביידן מוביל את אמריקה אל "מלחמת עולם שלישית". טראמפ הוא אומנם האיש שהורה על חיסול הגנרל האיראני קאסם סוליימאני לפני ארבע שנים, אבל הוא גם האיש שביטל ברגע האחרון התקפת-גמול על הפלת כטב"ם אמריקאי באמצע 2019, לאחר ששמע כי 150 איראנים עומדים להיהרג בה.

החשק האמריקאי להילחם מעבר לים ידע עליות ומורדות מאז סוף מלחמת העולם השנייה. ארה"ב לחמה מאז חמש מלחמות גדולות, ומספר ניכר של מלחמות קטנות או מוגבלות.

ברירת המחדל של הציבור האמריקאי היא לשמור מרחק. משקלם של הניצים בפוליטיקה, דמוקרטים או רפובליקאים, פוחת והולך. סביר להניח שרוב האמריקאים יתמכו בהענשת איראן, כפי שהם תומכים בהענשת החות'ים (בסקר בשבוע שעבר). אבל ספק אם הם ירצו לראות צבא אמריקאי צועד ולוחם במזרח התיכון. 

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.