חברי כנסת עתרו נגד הצעת התקציב. מה הסיכוי שבג"ץ יתערב?

מאז המשבר של שנות ה־80, חקיקת התקציב בישראל אמורה להיעשות בצורה סדורה - ושקופה. כך, יחד עם התקציב נדרש משרד האוצר להגיש שלושה מסמכים: תוכנית תקציב רב־שנתית, שתפרט את המגמות התקציביות לשלוש השנים הקרובות; "ספר כחול", שהוא למעשה הפרק המילולי של התקציב, המפרט כל סעיף תקציבי לרמה של תוכנית; וכן "ספר ירוק", הכולל פירוט של כל סעיף תקציבי עד רמת התקנות. גם הוא נועד לבאר את הפרטים לחברי הכנסת, כדי שיידעו על מה הם מצביעים.

● סמוטריץ' והחרדים הצליחו להסיר את הפיקוח מכ־80% מהכספים הקואליציוניים
● "ביוש רגולטורי": האולטימטום של ניר ברקת לחברות המזון

המטרה של הכללים הללו, שמעוגנים בחקיקת יסוד, היא משולבת: לוודא שההליך המינהלי שמתנהל מאחורי הקלעים הוא תקין (כי כדי לכתוב את המסמכים נדרשים באוצר נאלצים להבין בדיוק לאן ילך הכסף); ולייצר שקיפות, כדי שחברי הכנסת יידעו על מה הם מצביעים.

בשתי הצעות התקציב האחרונות, לעדכון ל־2023 ו־2024, לא צורפו המסמכים. היועצת המשפטית של ועדת הכספים, עו"ד שלומית ארליך, פנתה בעניין ליועץ המשפטי של משרד האוצר, עו"ד אסי מסינג, עוד בדצמבר, אך לא נענתה.

מי ראה את הספר הירוק?

בעתירה שהגישו קרן ברל כצנלסון ומספר חברי כנסת בתחילת ינואר באמצעות עו"ד חגי קלעי, נטען כי היעדר המסמכים מקיים הלכה למעשה בטלות של ההצעה. ביום שישי האחרון הודיע הייעוץ המשפטי של הכנסת בצעד חריג כי הוא מסכים לקבלת העתירה, והבהיר כי נדרשים כלל המסמכים הרלוונטיים על־מנת שניתן יהיה להצביע על התקציב. בינתיים חברי כנסת מספרים כי "ספר כחול" פורסם - בהיקף מצומצם מהרגיל.

אשר ל"ספר הירוק", נמסר ליועצים של חברי הכנסת כי ישנו כזה, אך נכון לכתיבת שורות אלה לא ידוע על איש שראה אותו.

אולם גם אם יפורסמו כל המסמכים - איזה סיכוי יש לחברי הכנסת לפקח עליו כראוי בפרק הזמן שנותר, שהוא קצר מאוד גם ביחס למסגרת החוקית הרלוונטית וגם בכלל?

"אין פיקוח פרלמנטרי על עבודת הממשלה, בטח בכל מה שנוגע לתקציב", אומר ד"ר מיקי פלד, חוקר בקרן ברל כצנלסון שכותב על הנושא בעשורים האחרונים. "יש נקודות מסוימות שאם הן חשובות לחברי הכנסת, או אם יש להם מנוף פוליטי, הם יכולים להשפיע, אבל זה בשוליים".

בעשור האחרון מתנהל שיח משפטי משמעותי בשאלת האפקטיביות של הכנסת כבלם על פעולות הממשלה בכלל, ובענייני תקציב בפרט. החלשתה של הכנסת, בצירוף סד הזמנים הקצר שבו נדרש מחברי הכנסת לעבור על התקציב, אצל חלקם ללא כל הכשרה רלוונטית ותלות מוחלטת בתיווך של האוצר, מביאה לתת פיקוח שלהם על הנעשה. ומה שנכון לחברי הכנסת נכון גם לשרים, שבעצמם לא מקבלים די זמן להבין את התקציב מעבר לזה שנוגע למשרדיהם הקונקרטיים.

כך למעשה נדונה בשנים האחרונות החוקיות של חוק התקציב הדו־שנתי ושל ההעברות התקציביות - עתירה שהגישה חברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר, ואשר בעקבותיה קיים נוהל היום שמחייב את האוצר להעביר לחברי הכנסת מספר ימים לפני הדיון בהעברה תקציבית מידע אודותיה ולהשיב לשאלות.

בפועל נטען כי אין די בכך, ובהתאם לכך ישנה עתירה נוספת תלויה ועומדת - גם היא של שפיר - המבקשת לאפשר גישה למערכת מרכב"ה - מערכת הכספים של משרדי הממשלה, וזאת על־מנת לאפשר לחברי הכנסת לעקוב בעצמם אחר הנעשה עם התקציב, בלי התיווך של משרד האוצר.

הסוגיה הזו מעניינת את בג"ץ כפי שעלה גם בעניין התקציב הדו־שנתי וגם בהליך של ההעברות התקציביות. בשונה מעניינים פנים־פרלמנטריים שבהם ככלל בית המשפט לא מתערב - כאן מדובר בעניין ציבורי מרכזי. אבל האם הוא יתערב הפעם? לא ברור. ואם יתערב, חברי הכנסת כן יפקחו על התקציב באופן אפקטיבי? המציאות מראה שלא, כמעט אף פעם.