נשחקו ב-40%: המס על קרנות ההשתלמות כבר כאן

בפועל, המהלך יעזור למלא את קופת האוצר המידלדלת. סביר שאנשים שלולא ההטבה לא היו נוגעים בקרן, ינצלו את ההטבה וישלמו מס, גם אם מופחת. בלי להיכנס לשאלת התועלת הכלכלית של המהלך, עלו בשוק חששות שמא הצעד יפגע בסופו של דבר בהטבת המס הגדולה שמקנה מוצר החיסכון הזה.

על פי נתוני האוצר, בשנת 2023 עלות ההטבה עמדה על יותר מ-11 מיליארד שקל. לא פעם אנשי המשרד סימנו את קרנות ההשתלמות כעיוות שדרוש תיקון, אך נכשלו פעם אחר פעם. יש צדק מסוים במיסוי הקרנות, שכן הן מזמן אינן מגשימות את התכלית המקורית שלהן - מימון לימודים והשתלמויות מקצועיות - והמרוויחים הגדולים מההטבה הם שני העשירונים העליונים.

מנגד, מדובר בהטבה המשמעותית ביותר לציבור העובד שנושא עליו את נטל המס. זהו האפיק היחיד שאינו לטווח ארוך שנותר פטור לחלוטין ממס. מדובר בפטור כפול: הן על הסכום שמופרש לקרן והן על רווחי הון. נכון להיום, בקרנות הללו הצטבר סכום אדיר שמתקרב ל-370 מיליארד שקל.

באוצר הרוויחו ביושר את החשדנות כלפי המהלך, גם אם הוא לא בבחינת "רגל בדלת" לקראת צמצום הפטור. אלא שגם בלי לבטל את הפטור או לכווץ אותו, הטבת המס הגדולה ביותר של הציבור העובד הולכת ונשחקת ריאלית, לפחות זו של השכירים. נכון להיום, ובלי להיכנס לעומק הנוסחה, תקרת ההפקדה החודשית עומדת על 1,572 שקל בחודש. היא לא צמודה למדד המחירים לצרכן ולא עודכנה כבר 20 שנה. זאת, בניגוד למדרגות מס הכנסה, תשלומי ארנונה ועוד ועוד.

בחישוב גס, אם היא כן הייתה מוצמדת למדד המחירים לצרכן, התקרה הייתה עומדת על יותר מ-2,200 שקל, פער של יותר מ-40%. אז מתברר שיש מס משמעותי על הטבת המס הזו - האינפלציה, שגורמת לשכירים להפסיד אלפי שקלים בשנה.

בר לביא

יותר ויותר מהם נראים בבג"ץ או בבתי המשפט לעניינים מינהליים, תוקפים סוגיות ציבוריות שאינן רלוונטיות ללקוחות שלהם או לרווחיות שלהם, ובלי לראות מזה שכר טרחה. חבורת המעונבים מהקומות הגבוהות מצטרפת לפול שנשחק עד דק במלחמה בטחנות רוח, של משרדים קטנים וצנועים, עמותות וקליניקות משפטיות, שזה הלחם והחמאה שלהם.

אפשר לברך על השינוי. המשאבים שיש למשרדים הגדולים עשויים להיות משמעותיים במשחק הזה, שנדרשת בו פעמים רבות עבודת נמלים. זאת, כמובן, כשמשתמשים במשאבים כמו שצריך, ומגישים למשל את ההליך לבית המשפט הנכון - שלא כמו שקרה השבוע בעתירה שהגישה שורת עורכי דין בכירים נגד שוטר בטענה לאלימות משטרתית, ונדחתה על הסף.

השינוי הגדול באמת שיוכלו המשרדים להוביל, אם זכויות אדם ומרחב דמוקרטי קרובים ללבם כפי שהם טוענים, יקרה בגזרת הלקוחות. ביכולת שלהם לסרב לייצג לקוחות שפוגעים במרחב הזה. לא לשמש כלי שרת בידי משטר שמבקש לפגוע בכל אותם מפגינים ברחובות. חברות סייבר התקפי מסוימות שהפיתוחים שלהם משרתים משטרים שמבקשים לדכא מתנגדים, לדוגמה, הן מקום טוב לשים בו גבול. זה עלול לכאוב בכיס, אבל מי שמבקש שינוי חברתי, צריך לשלם גם מחיר.

נטע סרוסי

לינדנשטראוס לא ניסה לצייר את התזמון כמקרי. לדבריו, לא חלם לעזוב את ישראל עד כניסת הרפורמה המשפטית לחיינו, ואז החל לגשש אחר משרה בחו"ל. כעת, קיבל הצעה שקשה לסרב לה.

וישנם אחרים שחוזרים. הם התייאשו לאו דווקא מאנטישמיות גלויה, אלא גם מן הזרות, מן הצורך התמידי בהסברה, מן התהייה עד כמה הפוליטיקה משפיעה על חייהם, מהניסיון לקרוא את הסימנים. בינתיים התנועה לשני הכיוונים היא ברמה של מדענים ספורים בכל מוסד, אם כי התהליכים האלה עלולים להפוך לגל גדול יותר.

לכאורה, אם יש כאלה שעוזבים ואחרים שחוזרים, מצבנו בסדר. האקדמיה תמיד נהנתה מתנועה של מדענים, וקשרים חדשים מפרים רעיונות חדשים. המדענים החוזרים או עולים לישראל מביאים ידע רענן מהאוניברסיטאות הטובות בעולם, ואלה שנקלטים במוסדות מובילים בחו"ל מראים לעולם שאי אפשר לוותר על המוח היהודי, וגם מזכירים שהישראלים הם בסך הכל בני אדם.

ובכל זאת התנועה הזו מעציבה. כי מה שמשותף לשני כיווני התנועה האלו, הוא שהם מונעים מייאוש. הישראלים מיואשים מלגור בארץ. המדענים החוזרים או העולים בורחים מסביבה לא נעימה בחו"ל. אלה לא מהגרים שרודפים אחרי חלומות גדולים. אלה הוכחות פשוטות בשטח לכמה קשה להיות היום יהודי וישראלי, בכל מקום.

גלי וינרב