האישה תבעה מיליון שקל לפי הכתובה. מה קבע בית הדין הרבני?

שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב דחה את הערעור של משה דבוש, לשעבר דירקטור בקק"ל ובחברה הבת שלה, הימנותא, ושל חברו מתווך המקרקעין אליהו דרעי, על החלטת בית המשפט המחוזי לחייבם בתשלום פיצוי בהיקף של כ-4 מיליון שקל לקק"ל ולהימנותא.

במרכז הפרשה ניצבה עסקה סיבובית שהובילו השניים החל משנת 2013, ואשר בה נמכרה להימנותא קרקע השייכת למשפחת גולדמן ביבנאל. הימנותא ניהלה משא ומתן לרכישת הקרקע, אך דרעי פעל למכור אותה תחילה לחברת סער את רותם אחזקות - ורק לאחר מכן להימנותא, במחיר גבוה יותר.

דרעי עירב את חברו דבוש במשא ומתן, וזה הסתיר את המידע מהימנותא. העסקה שבה היו מעורבים השניים גובשה כך שהימנותא תשלם מחיר הגבוה במיליוני שקלים מהמחיר שיכולה הייתה לשלם מראש למשפחת גולדמן, וכן מהמחיר שבו נרכשה הקרקע על ידי חברת סער את רותם.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת קק"ל והימנותא, שיוצגו על ידי עורכי הדין לירן בר-שלום, יוסי אטינגר ומור האזרחי ממשרד מיתר, נגד דבוש ודרעי. השניים ערערו לבית המשפט העליון.

בפסק הדין שדחה את הערעורים קבע העליון, כי דבוש הפר באופן חמור את חובת האמונים. זאת, לנוכח הימצאותו בניגוד עניינים והעובדה כי נטל לעצמו הזדמנות עסקית שהייתה שייכת לחברה. דבוש אף הפר את חובת הגילוי והסתיר מהדירקטוריון את פרטי העסקה הסיבובית ומעורבותו של חברו דרעי בה.

עוד נקבע, כי ניתן להטיל על דרעי, כמתווך, אחריות בשל מעורבותו בהפרת חובת האמונים של חברו, דבוש, כלפי החברה שבה שימש האחרון כדירקטור. זאת, אף שדרעי עצמו לא היה נושא משרה בחברה. דרעי נחשב כמי שביצע כלפי החברה עוולה נזיקית של גרם הפרת חוזה.

משמעות הפסיקה: ניתן להטיל אחריות על צד שלישי, שאיננו נושא משרה בחברה, בשל מעורבותו מאחורי הקלעים בהפרת חובת האמונים של מי שמכהן כדירקטור או כמנהל באותה חברה.

מספר תיק: ע"א 1137/23 וע"א 1163/23

בני זוג נקלעו למשבר ביניהם, וכעבור מספר שנים עזב הגבר את הבית. הזוג התגרש סופית ב-2023, וכל אחד מהצדדים הטיל על הצד השני את האחריות לפירוק הקשר - כולל טענות הדדיות ליחסים מחוץ לנישואים. האישה הגישה תביעת רכוש לבית המשפט למשפחה, ובהמשך תבעה מבית הדין הרבני לקבל מיליון שקל מתוך סכום בגובה 5.5 מיליון שקל, אשר הגבר התחייב לשלם לה בכתובה.

בית הדין הרבני עמד על כך שהכרעה לגבי תשלום לפי הכתובה תלויה בראש ובראשונה בשאלה מי האחראי לגירושים. במקרה זה, הדיינים לא הצליחו להכריע בוודאות מי האשם. במקרה של ספק, קבעו, השאלה הנוספת היא מי נחשב מוחזק בכתובה - כלומר, על מי חובת ההוכחה (האם על האישה הטוענת לזכותה לפי הכתובה או על הגבר הטוען נגדה).

האישה הסבירה, כי הגישה תביעת רכוש אזרחית לביהמ"ש למשפחה כדי לשמור על זכויותיה הכלכליות. בנוסף, היא דרשה מבית הדין הרבני לחייב את הגבר לשלם לה מיליון שקל מסכום הכתובה, המהווים פשרה לעומת הסכום המלא. לפי הדיינים, "גם הסכום של מיליון שקל הוא סכום גבוה ומופרז לאנשים שאינם במעמד סוציואקונומי גבוה במיוחד".

בית הדין הסביר כי מקובל לכלול סכומים מוגזמים בכתובה על מנת להפגין את המחויבות לקשר, אך אם הסכום הוא "מוגזם" ו"מופרך", הגבר לא יחויב לשלם אותו. במקום זאת, ייפסק לאישה סכום אשר "נחשב כסביר ואינו מוגזם".

בנוסף, אין לדעת הדיינים מקום ל"כפל מבצעים". במלים אחרות, לא ניתן יהיה לקבל גם את סכום הכתובה וגם את הסכומים שייפסקו בהליך האזרחי. "כאשר האישה זכאית לכתובתה, הרי מקזזים מסכום הכתובה בפועל, כספים שהאישה מקבלת על פי חוק איזון משאבים", נפסק.

ההכרעה לגבי הסכום שייפסק תהיה בכל מקרה לגופו. במקרה זה, האישה קיבלה כ-300 אלף שקל בחלוקת הרכוש, ובית הדין פסק כי הגבר יחויב לשלם לה סכום נוסף של 100 אלף שקל לפי הכתובה.

עו"ד דניאל פרידנברג ממשרד הופמן & פרידנברג, המתמחה בענייני משפחה וירושה, מסביר כי "כתובה היא מסמך משפטי מחייב לכל דבר ועניין, אולם ככל שסכום הכתובה יהיה מופרז ומוגזם יותר - כך יחייב פחות. פסק הדין משדר מסר ציבורי חשוב, לפיו כתובות בסכומים מופרזים שנכתבים לשם התרברבות, כדי לפאר ולרומם את החתן או הכלה ומשפחותיהם, אינן מחייבות ולכל היותר יועמדו בעת הגירושין על סכומים סבירים ונמוכים בהרבה".

משמעות הפסיקה: בהליך גירושים, אם סכום הכתובה גבוה במיוחד, האישה לא תהיה זכאית לקבל את כולו אלא סכום סביר בהתאם לנסיבות, ותוך התחשבות בסכומים שכבר קיבלה במסגרת חלוקת הרכוש.

מספר תיק: 1269725/8

בית משפט השלום בתל אביב נדרש להכריע אם השכר שישולם לחברה המעניקה ייעוץ משכנתאות יהיה לפי הסכום שהתבקש לקבל בגינו אישור למשכנתא, או לפי הסכום שניטל בסופו של דבר. הלקוח שכר שירותי חברה לייעוץ משכנתאות כדי לקבל משכנתא של 160 אלף שקל. הוא חתם על חוזה לפיו ישלם עבור השירותים 8% מגובה האשראי שיגויס בתוספת מע"מ במועד קבלת האישור העקרוני. יועצי המשכנתא עבדו וניתן אישור עקרוני לסכום. לאחר קבלת האישור העקרוני נתן הלקוח המחאה של כ-15 אלף שקל, שהם 8% מהסכום שאושר בתוספת מע"מ. אלא שבהמשך רעייתו החליטה לקחת משכנתא של 50 אלף שקל בלבד. הלקוח הודיע שישלם מתוך הסכום שניטל בסופו של יום ולאחר סירוב החברה, ביטל את ההמחאה והחברה הגישה אותו להוצאה לפועל. הלקוח התנגד לביצוע ההמחאה.

בשבוע שעבר התקבלה תביעת החברה למימוש הצ'ק. בית המשפט קבע כי החוזה היה הסכם פשוט בן עמוד שכלל ארבעה סעיפים קצרים ונהירים וכי העובדה ששלח את הצ'ק מעידה שהבין כי יידרש לשלם שכר מתוך הבקשה המקורית. הרשמת הלנה בורוכוביץ ליטוין קבעה כי אפילו אם הלקוח לא הבין כיצד ייקבע השכר, עדיין מהבחינה האובייקטיבית יש היגיון כלכלי בכך. "החברה נטלה על עצמה סיכון לפיו היא לא תצליח לגייס עבור הנתבע אשראי לסכום כלשהו של משכנתא ואז לא תזכה לשכר כלשהו על טרחתה; הנתבע מנגד נטל על עצמו את הסיכון לפיו הוא ייאלץ לשלם שכר טרחה בשיעור האשראי אשר יגויס". החוזה קבע כי אם הלקוח יחליט שלא ליטול משכנתא כלל, החברה עדיין תהיה זכאית לשכר הטרחה, ולכן בית המשפט קבע כי יש לגזור את השכר מהסכום שגויס.

"טענתו של הנתבע היא לא יותר מטעותו בכדאיותה של העסקה, וככזו היא אינה מאפשרת לא את ביטולו של החוזה ולא שינוי של כל סעיף בו", נקבע. גם הטענה לתנאי מקפח בחוזה אחיד, נדחתה. נקבע כי תנאי החוזה לא מלמדים על קיפוח וכי החברה זכאית למלוא הסכום. לסכום החוב יתווסף 2,000 שקל הוצאות ושכר טרחה.

משמעות הפסיקה: פרשנות החוזה נקבעת לפי אומד דעת הצדדים ובהתאם לדעתם של שני הצדדים לחוזה, כפי שנלמדת על ידי בית המשפט.

מספר תיק: 947-05-24