בית המשפט נדרש להכריע: האם הדירה שייכת לגרושה או לאמא?

מבוטחת שהחזיקה בפוליסת ביטוח בריאות של חברת הביטוח כלל הגישה בקשה לאישור תביעה ייצוגית בטענה כי היא ומבוטחים נוספים לא קיבלו את מלוא סכום הבונוס הכספי, המגיע להם לפי הפוליסה. מדובר בבונוס הכולל החזר של 10% מסכום פרמיית הביטוח, ואשר משולם למבוטח במקרה שבו לא תבע תגמולי ביטוח במשך 3 שנים. התובעת טענה, כי בחישוב ההחזר לקחה כלל בחשבון רק את דמי הביטוח ששולמו עבור הכיסויים הבסיסיים בפוליסה, ולא את הסכומים ששולמו עבור הרחבות, תוספות וכיסויים משלימים.

שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה, רון סוקול, דחה את הבקשה לאישור הייצוגית. סוקול קיבל את עמדת כלל, שיוצגה על ידי עו"ד רוית קורן־פרי ממשרד פירון, ולפיה הזכאות לבונוס בפוליסה מתייחסת באופן ברור רק להיעדר תביעות לגבי הכיסויים הבסיסיים.

סוקול עמד על כך שאישור הבקשה עלול לפגוע בטובתה של קבוצת המבוטחים. זאת, מכיוון שתנאי לקבלת הבונוס המוגדל, כפי שדורשת התובעת, יהיה כי המבוטח לא הגיש תביעות הן לגבי הכיסויים הבסיסיים והן לגבי הכיסויים המשלימים. אולם מכיוון ומספר המבוטחים העומדים בתנאי זה נמוך יותר, הדבר יפחית בסופו של דבר את מספר הזכאים לבונוס ואת סכום ההחזרים הכולל למבוטחים.

ביהמ"ש הפנה בהקשר זה לחישוב שערכה כלל, ולפיו קבלת עמדתה של המבוטחת תקטין את הסכום הכולל של ההחזרים בכ־1.5 מיליון שקל. "די בכך כי ברור שיהיו חברי קבוצה שייפגעו מקבלת בקשת האישור כדי להצדיק את דחייתה", פסק סוקול.

עוד קבע סוקול כי במסגרת של תביעה ייצוגית בענף הביטוח, אין להעדיף בהכרח את הפרשנות שהציעה המבוטחת לתנאי הפוליסה במידה וזו עלולה לפגוע בחברי קבוצה אחרים. זאת, בניגוד לכלל המשפטי ולפיו יש לפרש את הפוליסה לטובת המבוטח. הבקשה לתביעה ייצוגית נדחתה אפוא, ובית המשפט הטיל על המבוטחת לשלם הוצאות בגובה 15 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: לא תתקבל בקשה לתביעה ייצוגית בנושאי ביטוח אם הפרשנות שמציע התובע לפוליסה עלולה לפגוע לרעה באינטרסים של יתר המבוטחים.

מספר תיק: ת"צ 9524-09-20

לחייב הצטברו חובות בהיקף של כ־15 מיליון שקל, ונוהלו נגדו 12 תיקים בהוצאה לפועל. אחד הנכסים שהיו בבעלותו היה נכס מקרקעין, אשר עליו הוטלו שורה של עיקולים לטובתם של שישה נושים לפחות. שניים מקרב הנושים לא הסתפקו בהטלת העיקולים, אלא פעלו למנות כונסי נכסים למימוש הנכס. במסגרת זו מונו עו"ד יוסי מנדלבאום ממשרד ליפא מאיר ועו"ד אלון ריחני ככונסי נכסים.

הכונסים מכרו את הנכס תמורת 2.5 מיליון שקל וביקשו מביהמ"ש לחלק את הסכום בין שני הנושים שפעלו למינוי הכונסים - ולא בקרב כל הנושים שרשמו עיקול. רשם ההוצאה לפועל אישר את הבקשה, ושלושה מבין הנושים הנותרים שלא קיבלו נתח מהתמורה, ערערו על ההחלטה.

השופט טל חבקין מביהמ"ש השלום בת"א דחה את הערעור. הוא קבע, כי לפי חוק ההוצאה לפועל, נושה אשר נקט הליך שבעקבותיו התקבלו כספים יזכה לקדימות בחלוקתם על פני נושים אחרים, שלא נקטו הליך. "אין ספק שייזום כינוס נכסים שהוביל למכירת נכס בא בגדר נקיטת הליך", קבע השופט. הטלת עיקול בלבד אינה נחשבת לפי החוק לנקיטת הליך המזכה בחלק מהתמורה.

עוד דחה השופט חבקין את הטענה, כי על כונסי הנכסים היה ליידע מראש את כל הנושים כי אם לא יצטרפו להליך הכינוס יישלל מהם חלקם בתמורה. החוק אינו כולל חובת יידוע, קבע השופט, וחזקה שעורכי הדין המייצגים בהליכים מסוג זה מכירים אותו.

השופט הכיר בקושי העשוי להתעורר במצבים מורכבים של הליכי חוב, וציין פתרונות אפשריים דוגמת מתן אפשרות לנושים להצטרף לכינוס שכבר יצא לדרך או הרחבת המידע שיינתן להם. עם זאת, הוא עמד על כך כי במצב "רגיל" כמו במקרה זה, העדיפות היא למי שפעל למימוש.

משמעות הפסיקה: נושה שלא הסתפק ברישום עיקול על נכס, אלא פעל באופן יזום למנות כונס נכסים כדי לממשו, יקבל עדיפות בחלוקת הכספים שיתקבלו מהמכירה על פני נושה שרשם עיקול בלבד.

מספר תיק: רער"צ 38564-04-25

בני זוג נישאו ב־2004, וכשנתיים וחצי לאחר מכן רכשו דירה בבת ים תמורת כ־96 אלף דולר (כ־420 אלף שקל). הדירה נרשמה על שם הגבר. הזוג היה נשוי במשך כ־20 שנים, אשר במהלכן הביא לעולם שלוש בנות, ונכנס להליך גירושים ב־2023.

במסגרת ההליך לאיזון המשאבים ביניהם, הגבר טען כי האישה אינה זכאית למחצית הזכויות בדירה, שכן זו הייתה שייכת בפועל לאמו ונרשמה על שמו באופן רשמי בלבד. משכך, ביקש להחריג את הדירה מהרכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים, ואשר לפי החוק יש לחלקו באופן שוויוני בין הצדדים.

לטענת הגבר, רישום הדירה בבת ים על שמו נועד רק כדי לאפשר לאמו ולבן זוגה, שתכננו באותה תקופה לעלות מרוסיה לישראל, להיחשב כחסרי רכוש כדי שיהיו זכאים לקבלת סיוע מהמדינה. הגבר ואימו העידו כי האם ובן זוגה הם ששילמו עבור הדירה והמציאו תדפיסי חשבון בנק לגבי העברת הכספים לחשבון המשותף של הגבר ואשתו.

השופט ליאור ברינגר מביהמ"ש למשפחה בת"א קיבל את טענת הגבר וקבע כי הדירה תוחרג מהרכוש המשותף. העדויות שמסרו הגבר, אמו ובן משפחה נוסף, קבע השופט, "הותירו בי רושם מהימן. התרשמתי מכנותם ואני מאמין להם שהעידו אמת. נוסף לכך, עדויותיהם נתמכות במסמכים אובייקטיביים, בפרט מסמכים בנקאיים המתאימים לגרסתם ולכן תומכים בטענותיהם".

מנגד, קבע השופט, "איני מאמין לנתבעת (האישה - ע'ג')… שלא ידעה מהיכן 'צצו' לפתע 90 אלף דולרים בחשבונם, שלא ידעה מדוע אם (אמו של - ע'ג') התובע ובן זוגה השתתפו בחיפושים ובחירת הדירה ונכחו במעמד חתימת ההסכם". השופט ברינגר הוסיף: "התובע (הגבר - ע'ג') תמך טענותיו בעדויות אמינות ובמסמכים הנחזים להיות מהימנים ואילו הנתבעת אינה יודעת להסביר את אותם מסמכים ואין לה גרסה סבירה כלשהי".

לצד זאת, ביהמ"ש דחה את בקשת הגבר להחריג מהרכוש המשותף 63 אלף דולר, שבהם החזיק, לטענתו, בנאמנות עבור דודו.

משמעות הפסיקה: דירה אשר הוכח לגביה כי לא הייתה שייכת בפועל לבני הזוג, תוחרג מהרכוש המשותף לצורך איזון המשאבים במסגרת הליך הגירושים.

מספר תיק: תמ"ש 20593-11-23