פיה של וושינגטון נפער לרווחה ביום ג' אחה"צ, כאשר אילון מאסק ירה את יריית הפתיחה במלחמתו נגד דונלד טראמפ. לא זו בלבד שפיה של עיר הבירה עדיין פעור לרווחה ביום ו' בבוקר, הוא אפילו נפער והולך כמעט משעה לשעה.
● ״בלעדיי הוא היה מפסיד בבחירות״: טראמפ ומאסק בקרב תקשורתי ומניית טסלה צנחה ב-14%
● בריטניה מכריזה "כוננות מלחמה" ומחקר מגלה שהלבנים שלה יהפכו למיעוט ב-2063
מלחמת אילון בדונלד שוברת שיאים בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית. היא מתנהלת כמובן במדיה החברתית. כל אחד מהם הוא הבעלים של הפלטפורמה, שממנה הוא יורה את הבליסטראות, בבוז גובר, בטינה עמוקה.
קשה להאמין שרק לפני ארבעה חודשים, מאסק צייץ:
"אני אוהב את דונלד טראמפ ככל שגבר הטרוסקסואל יכול לאהוב גבר אחר".
ביום ה', ב-3:10 אחה"צ (שעון וושינגטון), מאסק צייץ:
"זה הזמן להטיל את הפצצה הגדולה באמת:
"דונלד טראמפ נמצא בתיקי אפשטיין. זו הסיבה האמיתית שהם לא פורסמו".
ג'פרי אפשטיין הוא המיליארדר הניו יורקי, שהורשע בין השאר בניצול נערות לזנות. שורה ארוכה של מפורסמים השתרכה בתור לחדרי המישכב שלו. אויבי טראמפ חזרו והפריחו בשנים האחרונות טענות שהוא היה אחד הנהנים העיקריים מחסדי אפשטיין. טראמפ אמנם לא הכחיש שהם היו ידידים - יש יותר מדיי ראיות וידיאו - אבל דחה לחלוטין את טענת הזנות.
איש לא הצליח להוכיח. גם מאסק לא הציג ראיות. אבל עצם טענתו היא אילוסטרציה למידה שבה התהפך על ראשו רומן הגברים, ה-bromance, בין הנשיא לבין האיש העשיר ביותר בעולם. רק בשבוע שעבר, במעמד הפרידה של מאסק מכהונתו ה'לא רשמית' בממשל טראמפ, הנשיא אמר עליו, כי הוא "אחד ממנהיגי העסקים ואחד הממציאים הגדולים ביותר שנראו אי פעם".
"להדיח", "להקים מפלגה חדשה"
מהירות הידרדרותו של הריב הזה עוצרת נשימה. נראה שהרגע הקריטי היה הערה, שהנשיא השמיע במעמד הקנצלר של גרמניה, אשר ביקר אתמול בלשכה הסגלגלה. "לאילון ולי היו יחסים מעולים. אני לא בטוח שיהיו לנו בעתיד", הוא אמר.
״בוגר מתגלה בבית הלבן״, מתבדח טבלואיד בריטי עם תמונת בנו הקטן של מאסק, ששמו X, מחטט באפו לצד הנשיא טראמפ (13 בפברואר)
הפצצות הדיגיטליות התחילו להתפוצץ בזו אחר זו. לא יצאה אלא שעה קלה, ומאסק סמך את ידיו על ציוץ שקרא להדיח את טראמפ, ולהחליף אותו בסגנו ג'יי.די. ואנס. כמובן, נשיא בארה"ב אין מדיחים באמצעות ציוצים, הדחה היא תהליך מסובך להחריד, המצריך אישור של בית הנבחרים ומשפט במליאת הסנאט. שלושה נשיאים הועמדו למשפט הדחה, כולל טראמפ עצמו, אבל מעולם לא נמצא רוב מיוחס להרשעתם. החלופה היחידה למשפט הסנאט היא החלטה של הקבינט, שהנשיא אינו כשיר לשרת. זה חסר כל סיכוי. את הקריאה להדיח את טראמפ צריך אפוא להבין לא כתכנית פעולה מעשית אלא כזיקוקי דינור פוליטיים.
זמן קצר אחר כך, מאסק קרא להקים "מפלגה חדשה באמריקה שתייצג למעשה את 80 האחוז הנמצאים באמצע". זו תכנית בעלת סיכוי קצת יותר ממשי, אם כי מוטב לזכור שהפעם האחרונה שבה הוקמה מפלגה חדשה ומצליחה באמריקה היתה לפני 170 שנה. נצחונה בבחירות, שש שנים אחר כך, הצית את מלחמת האזרחים האמריקאית.
זו כמובן הסתכלות פורמלית. מפלגות קמו באמריקה ללא הרף, בתוך מפלגות. אין כמעט כל קשר בין המפלגה הרפובליקאית של ימינו למפלגה הרפובליקאית לפני 25 שנה, או אפילו עשר שנים. הרפובליקאים של 2025 רשאים לכנות את עצמם 'מפלגת לינקולן', או 'מפלגת רייגן', אבל הם לאמתו של דבר 'מפלגת טראמפ'. המפלגה השתנתה ללא הכר, לא רק במובן הפרסונלי, אלא במובן הפרופיל של תומכיה ובמובן של רעיונותיה.
ובזה בדיוק העניין. מלחמת הנשיא טראמפ נגד גאון הטכנולוגיה ואשף השיווק מאסק קשורה במוטציה של המפלגה הרפובליקאית. במשך מאה שנה היא טענה למעמד של 'מפלגת האחריות הפיננסית'.
עיתון במדינת מינסוטה שואל על מאמצי מאסק לצמצם את הממשלה הפדרלית: ״שלטון ללא הגבלות?״ (5 בפברואר)
איך טראמפ הקים מפלגה רפובליקאית חדשה
למשל, ב-2009, בעקבות המשבר הפיננסי הבין לאומי הגדול, הרפובליקאים התנגדו למהלך הנשיא החדש אובמה להלאים למעשה את תעשיית הרכב, כדי להציל אותה מהתמוטטות, ולהציל את מקומות העבודה של מאות אלפי פועלים אמריקאיים. מתנגד מרכזי של ההתערבות היה מושל רפובליקאי עשיר, מיט רומני. ארבע שנים אחר כך, רומני היה מועמד המפלגה לנשיאות. כפסע היה בינו ובין ניצחון, אבל פועלי הרכב של מדינות המערב התיכון הצביעו נגדו, מפני שהיו אסירי תודה להתערבותו של אובמה.
רפובליקאים רבים ספקו אז כפיים. אחדים כתבו הספד למפלגה: היא לא תצליח לחזור אל השלטון, כאשר פלחים דמוגרפיים כל כך עבים, לבנים ולא-לבנים, עירוניים וכפריים, משכילים ולא-משכילים, פנו נגדה.
התשובה היתה מהירה ומפתיעה: דונלד טראמפ. אובמה ומפלגתו איבדו את פועלי התעשייה של המערב התיכון. טראמפ זכה בהם. הוא הקים מפלגה רפובליקאית חדשה. היא אמנם מזוהה עם הימין, אבל היא קודם כול מפלגה פופוליסטית. איזון התקציב ופרעון החוב הלאומי הם חלק של הרפרטואר שלה, אבל הם אינם יכולים להתחרות בצורך לעמוד בכל ההבטחות שאמריקה העניקה לאזרחיה בתשעים השנה האחרונות, באמצעות הביטוח הלאומי ("חברתי", באנגלית אמריקאית) או ביטוח בריאות לקשישים ולמעוטי יכולת.
החוב הלאומי מתקרב ל-37 טריליון דולר, מספר שאין טעם אפילו לנסות להבין אותו. הגרעון בתקציב הפדרלי יעמוד השנה על 1.9 טריליון דולר, 6.4% מן התוצר המקומי הגולמי, ויגיע בתוך עשר שנים ל-2.7 טריליון, אם לא ישתנה שום דבר. שני האמצעים העיקריים לקיצוץ גרעון הם הפחתת הוצאות והעלאת מסים. הרפובליקאים אינם מאמינים במסים. ברירת המחדל שלהם היא לקצץ אותם ככל האפשר, כדי 'להרעיב' את הממשלה. בהיעדר הכנסה, היא תיאלץ להתכווץ, וממילא יפחתו הוצאותיה.
זו נוסחה חבוטה במציאות הכלכלית והפוליטית של ארה"ב. קיצוץ ממשי אינו יכול לפסוח על סעיפי ההוצאה הגדולים ביותר, בייחוד הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות. אבל אבוי לו לפוליטיקאי המעז לעורר אפילו רושם שהוא מתכוון לגעת לרעה ברשת הביטחון החברתית.
שני טריליון? טריליון? 150 מיליארד?
על אילון מאסק הוטלה בחודש ינואר המשימה ללכת ממשרד ממשלתי אחד למשנהו, לפטר, לסגור, לקצץ, ולחסוך. הוא עצמו הבטיח לחסוך "שני טריליון דולר". המספר הזה פחת עד מהרה לטריליון אחד. בסוף עבודתו כמנהיג DOGE (ראשי תיבות אנגליים של 'המחלקה להתייעלות הממשלה') התברר שהוא הצליח לקצץ לכל היותר 150 מיליארד דולר, וסביר שהמספר הממשי קטן כדי חצי ופחות.
״מטרת מאסק - לצמצם את הממשלה״, כותב עיתון במדינת אוהיו (9 בפברואר)
שליחות הייעול של מאסק לא הסתמכה על בדיקה, או על ניסיון. סיפורי זוועה הראו, כי היא התנהלה באמצעות קומץ צעירים שרגלם לא דרכה מעולם במשרדי ממשלה, ובדרך כלל לא עשו ניסיון ממשי להבין את תחומי הפעילות שהם הופקדו לכאורה על ייעולם.
מאסק ניהל את DOGE מתוקף תקנה ממשלתית, שהגבילה את את תקופת כהונתו כ'יועץ חיצוני' ל-130 יום. המכסה התמלאה בסוף מאי. פרישתו התאימה ללוח הזמנים העסקי שלו, מפני שמועצות המנהלים של חברותיו התחילו לחשוש מפני תוצאות ההזנחה האקזקוטיבית. 'טסלה', הלוא היא ספינת הדגל שלו, סבלה דימום כבד, הן במכירות והן בבורסה. הוא נקרא לחזור הביתה.
צירוף נסיבות הסמיך את סוף עבודתו לתהליך אישורה של חבילת חוקים ענקית בקונגרס, שטראמפ קורא לה 'החוק הגדול והיפה הזה'. היא כוללת בעצם את כל תכנית החקיקה של הנשיא, בכל התחומים. במרכזה עומד קיצוץ מסיבי של מסים, אבל היא לא הציעה קיצוץ ממשי של הוצאות. מומחים ומכוני מחקר, עצמאים ולא עצמאים, הראו שהחקיקה הזו תוסיף עד שלושה טריליון דולר לגרעון התקציבי ועד חמישה או ששה טריליון לחוב הלאומי בעשר השנים הבאות.
החקיקה הזו, שלמענה טראמפ הטיל את כובד משקלו, צריכה להתאשר בשני בתי הקונגרס. המשוכה הראשונה הייתה בבית הנבחרים. גורלה היה תלוי על בלימה, לרגל הרוב הרפובליקאי הזעיר. המתנגדים הועמדו בדילמה: האם עליהם להיות נאמנים לאידיאולוגיה שהביאה אותם אל המפלגה, עוד לפני טראמפ; או שעליהם להיות נאמנים לטראמפ, אשר טבל את המפלגה במקווה של פופוליזם.
בסופו של דבר, הם נכנעו לטראמפ. בנקודה הזו, מאסק התפוצץ. ביום ג' אחה"צ הוא צייץ, "זו תועבה מבחילה". הוא השתמש במלה האנגלית abomination, שהשימוש הנפוץ ביותר שלה הוא תיאולוגי, ונועד לבטא את חילול הקודש. לשימוש כפול-המשמעות הזה יש השפעה מיוחדת במפלגה, הטוענת שהיא מגינה על ערכיה המוסריים והדתיים של אמריקה.
מאסק הוסיף על זה פנייה אל חברי הקונגרס הרפובליקאים, Kill the Bill, 'הפילו-נא את החוק'. זו היתה קריאת תיגר מסוכנת מאוד בשביל טראמפ, מפני שהיא באה ערב תהליך האישור של החוק בסנאט. גם שם יש רוב רפובליקאי קטן, ועריקה של ארבעה סנאטורים (מתוך מאה) תספיק כדי להכשיל את החוק.
כך הגענו אל חילופי הדברים המוטרפים של אתמול.
טראמפ, מאסק ובנו X נועדים בלשכה הסגלגלה (בעיתון בקליפורניה, 13 בפברואר)
עריק הסיליקון הראשון
זה קרב בין שני אנשים עצומי-אגו. יודעי וושינגטון פקפקו מלכתחילה בתוחלת החיים של השותפות בין טראֿמפ למאסק. ההנחה היתה שאיש כטראמפ לא יסכים לאורך זמן להתחלק בזרקורים עם מתחרה מסוג מאסק, שנוכחותו משנה את מצב הצבירה של כל מעמד. אבל גם הספקנים שבמשקיפים לא היו מעלים בקצה דעתם התמוטטות כה רעשנית של סיפור האהבה הזה.
אבל זה אינו רק קרב בין שני אנשים. זה גם קרב בין רעיונות ובין תכניות פעולה מנוגדות. אם יש אדם אחד באמריקה המסוגל לחלץ את המפלגה הרפובליקאית מידי טראמפ, או לפחות לרופף במידה ניכרת את לפיתתו סביב צווארה, האדם הזה הוא מאסק: בזכות כספו, בזכות מעמדו והילתו, בזכות השופר העצום של X, בזכות השגיו הטכנולוגיים ובזכות ההשגים שאליהם הוא נכסף. מאז שג'ון קנדי הבטיח (ב-1961) להעמיד אמריקאי על הירח "בתוך עשר שנים", אמריקאים מחכים בקוצר רוח לתחנות הבאות בחלל החיצון. אילון ייקח אותם לשם, או יגיע בעצמו. הוא בן 52, והוא מתכוון ברצינות.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.
כתבות
ני"ע
