למה מבצעים תקיפות חוזרות דווקא בעיר הנמל חודיידה?

ישראל ביצעה אתמול (ג') תקיפה נוספת בתימן, היעד שוב היה עיר הנמל חודיידה - אך הייחוד של המתקפה היה באופן ביצועה: חיל הים היה זה שתקף את היעדים האסטרטגיים של המורדים החות'ים, כשכבר בשעות הערב ניכר כי גם זו אינה המתקפה שתכריע את שליחיה של איראן בתימן. אם כך, כיצד חיל הים ביצע את המתקפה? מהי הסיבה שמבצעים תקיפות חוזרות דווקא בחודיידה? ומה כולל סל הכלים הימי של ישראל? גלובס עושה סדר.

כיצד חיל הים תקף בתימן?

מגוון כלי שיט שהוצבו בצפון הים האדום, בהובלת סער 6, ביצעו את המתקפה. ככלל, חיל הים מפעיל 15 סטי"לים במסגרת שייטת 3, מדגמי 4.5, 5 ומעל כולן - סער 6 החדישה. סדרת סער 6, בתפקידה המקורי, מיועדת להגן על אסדות הגז. הספינות מצוידות במכ"מים מתקדמים ובמערכות הגנה איכותיות. בד־בבד, הן נושאות את כיפת מגן הימית שמבוססת על מערכת כיפת ברזל, ומהווה חלק אינטגרלי ממערך ההגנה האווירית הכולל. בדצמבר 2023, הסתיים הליך מבוצע של הספינה הרביעית והאחרונה מסדרת סער 6, שארך למעלה משנתיים. בניגוד לייעוד המקורי, לכאורה, של סער 6, כבר באותה תקופה שלחו בישראל מסר למיליציות הפרו־איראניות, לאיראן ולמורדים החות'ים, כי שייטת 3 נפרסה במרחב ים סוף, במטרה להגן מול האויב מדרום וממזרח - עם 1,000 לוחמים בים.

האם זו הפעם הראשונה שבה סער 6 מופעל לצרכים התקפיים במלחמת חרבות ברזל?

לא. ישראל ביצעה ביוני אשתקד, למשל, תקיפה חריגה מהים בכפר ג'נאתא שנמצא צפונית לצור, שלפי פרסומים ערביים הייתה ניסיון חיסול של בכיר בחיזבאללה.

מדוע תוקפים שוב ושוב את חודיידה?

חודיידה היא עיר הנמל המשמעותית ביותר של החות'ים. בפן הכלכלי, שליחיה של איראן יצרו לעצמם תעשיית הברחות נפט אדירה דרך נמל חודיידה - וזו נקודת החיבור המרכזית שלהם לסחר בינלאומי. על פי הערכות, הכנסות החות'ים מהתחום מסתכמות בכ־1.8 מיליארד דולר בשנה. דוח של מומחי האו"ם מ־2022 מצא, למשל, כי בחודשים אפריל־נובמבר של אותה השנה, 69 מכליות שעגנו בחודיידה הובילו כ־1.81 מיליון טונות נפט, ששווים כ־279 מיליארד ריאל תימני (כ־271 מיליון דולר). בה־בעת, דרך חודיידה מגיעים כ־80% מיבוא המזון של תימן.

בהיבט פעילות הטרור שלהם, חודיידה היא כלי קריטי לחות'ים בפגיעה בחופש השיט בים האדום. עד מלחמת חרבות ברזל, בים האדום נעו כ־14% מהסחר הימי העולמי. כלומר, כ־30 אלף ספינות בשנה שלא באמת יכולות היו להתחמק מהחות'ים באזור באב אל־מנדב, זולת ההחלטה של ענקיות הספנות להאריך את שרשראות האספקה מהמזרח הרחוק לאירופה בלפחות שבועיים - בעצם עיקוף דרך כף התקווה הטובה. לפי הערכות, מדובר על היקפים של כ־50 מיליון טונות תבואה ו־6.2 מיליון חביות נפט ביום. לצורך ההשוואה, כלל ההפקה של קרטל אופ"ק+ עמד בשנת 2022 על 45.2 מיליון חביות ביום.

האם זו הפעולה הרחוקה ביותר מישראל של חיל הים?

לחלוטין לא. בשלהי שנות ה־60 הטילה צרפת אמברגו נשק על ישראל ובעקבות כך חמש ספינות מסדרת סער 3 שנבנו עבור ישראל, נותרו בנמל שרבורג בצרפת - מרחק של כ־5,500 ק"מ מישראל. לצורך ההשוואה, המרחק בין ישראל לבין תימן עומד על כ־2,000 ק"מ. על אף האמברגו, בישראל לא אמרו נואש, ובדצמבר 1969 הצליחו למלט את הספינות, שהפליגו משרבורג בשעה 02:30 בלילה, לא הדליקו אורות, ויצאו מהפתח הראשי של הנמל - תוך שצוותי הספינות היו לבושים בגדים אזרחיים, ולכלי השיט ניתנו שמות בדויים.

אילו אמצעים מבצעיים נוספים יש לישראל בים?

מתחת לפני המים, לישראל יש צוללות מדגם "דולפין AIP", שטווח השיט שלהן בצלילה לא רק רלוונטי לשכנותיה של ישראל, אלא מסוגל להגיע לתימן. כל עוד הן מעל פני המים, הטווח שלהן אפילו מוכפל. כלומר, הן מסוגלות לפעול לא רק בתימן - אלא גם באזור איראן. את הצוללות מפעילה שייטת 7, שההכשרה בה היא נמשכת כשנה וחודשיים, והלוחמים נדרשים לחתום שנה קבע. בחצי השנה הראשונה, עיקר הלמידה הוא סביב העבודה בצוות, מבנה הצוללת ומערכותיה. השלב הזה נקרא שלב "בסיסי" והוא מתקיים מיד לאחר סיום טירונות "לוחם ימי". בסיום חצי השנה הראשונה מגיעים החניכים לוועדות ומבחני שלב, בסופן מתבצעים ניפוי, סינון וחלוקה למגמות: סונאר, גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר), נשק, אלחוט, מהו"ב (מערכות הספק ובקרה) ומכונה. השלב הזה נקרא "ייעודי", ובמהלכו מתמקצעים החניכים בתפקידם העתידי בצוללת ותופסים עמדה בצוללת לבדם.

נדבך משמעותי נוסף שהחל לפעול בחודש שעבר בחיל הים הוא הכשב"מים, כלי השיט הבלתי מאוישים. החטיבות הימיות של החברות הביטחוניות הגדולות עוסקות בפיתוח, ייצור ושיווק כשב"מים באופן נרחב מזה כעשור. אלביט, למשל, מכרה ב־2021 למדינה במרחב אסיה־פסיפיק את "שחף" (Seagull), שמיועד ללוחמה נגד ספינות. בדצמבר 2022, אותו כלי נטל חלק בתרגיל דיגיטל הורייזון הבינלאומי, כשהתקיים בתוך המפרץ הפרסי - ממש בסמוך לאיראן. במהלכו, נבחן שיתוף־פעולה בין 17 יצרני כלי שיט בלתי מאוישים מרחבי העולם, תחת האכסניה של הצי החמישי של ארה"ב שבסיס האם שלו ממוקם בבירת בחריין, מנאמה.

בה בעת, עבור ביטחון שוטף, רפאל מייצרת את "פרוטקטור", שהוא סירה בלתי מאוישת לטובת הגנה וסיוע ללוחמים. הכשב"מ הזה כולל תותח מים בלחץ גבוה, וגם כלים קטלניים כמו המיני־טייפון. הוא מותאם למשימות לאורך חופים ונמלים. חברה נוספת שעוסקת בנושא כבר שנים לא מעטות היא התעשייה האווירית שב־2014 חשפה את "קטאנה", שמיועד אף הוא לביטחון שוטף. קטאנה אמור לתת מענה, לדוגמה, לנכסים אסטרטגיים ימיים כמו אסדות קידוח וצינורות נפט.

התעשייה האווירית גם פעילה מאוד בתחום הכלים הצוללים הבלתי מאוישים (כצב"מים). בולטת בכך ה-Blue Whale, צוללת בלתי מאוישת שהיא תוצר שיתוף־פעולה בין התעשייה האווירית לבין חברת אטלס אלקטרוניק הגרמנית. Blue Whale מאפשרת איסוף מידע מודיעיני באמצעות תורן טלסקופי המגיח מהמים בעת צלילה (דומה לפריסקופ של צוללת), שעליו מותקנות מערכות מכ"ם ואלקטרואופטיקה לגילוי מטרות בים ובחוף. באמצעות אנטנות התקשורת הלוויינית שעל התורן מועבר המידע שנאסף בזמן אמת אל מוצבי הפיקוד הייעודיים, שיכולים להימצא בכל מקום, בים ובחוף.

האם התחום הימי מביא עסקאות לתעשיות הביטחוניות?

כן, ועסקאות נאות בהחלט. אלביט זכתה לאחרונה בכמה חוזים מלקוחות בינלאומיים בהם מדינות חברות נאט"ו, בשווי מצטבר של כ־330 מיליון דולר. העסקה כללה את הכשב"ם S eagull המוכר מתוצרת החברה, וכן מערכות סונאר TRAPS, לצד מערכות ניהול קרב, לוחמה אלקטרונית ומערכות אלקטרו-אופטיות. החוזים כוללים גם פרויקטים לשדרוג והשבחת פלטפורמות ימיות - כולל כלי סיור ימי (OPVs) ופריגטות - וכן יכולות מודיעין, תצפית וסיור, ופתרונות סונאר מותאמים ללוחמה נגד צוללות.