כמעט בלי קשר להעדפות פוליטיות, אין מנוס מלהכיר שהתנהלותו של דונלד טראמפ בימים האחרונים הייתה וירטואוזית. התוצאות היו רחוקות מלהיות מובטחות. הוא פסע על חבל דק.
● בצל הפסקת האש, בעולם חוגגים "הצלחה יוצאת דופן" של ארה"ב וישראל
● פרשנות | הלקח של המלחמה ומי יהיו המרוויחות הגדולות
הוא עורר פחד עולמי, שהשתקף בעמודיהם הראשונים של עיתונים בחמש יבשות. "עצור", קרא עיתון בריטי אחד. שורה של עיתונים אחרים כללו את המלה "על הסף" בכותרותיהם הראשיות. ספק ממשי, מוצדק בהחלט, קידם את הבטחת טראמפ שהוא אינו גורר את ארצו ואת המזרח התיכון אל עוד "מלחמת נצח" אחת.
''עצור!'', קורא לטראמפ ה''דיילי מירור'' בלונדון
''העולם נמצא בידיו'', מכריז ה''דיילי רקורד'' בגלזגו
השעות הבאות יאשרו או יפריכו את הרושם של הצלחתו, אבל נראה כרגע שעלתה בידו משימה בלתי אפשרית: גם להרחיב את המלחמה - וגם לסיים אותה בתוך 72 שעות.
זו אינה התפתחות צפויה. היא אינה מתיישבת עם הערכות סבירות על התנהגות אנושית, ובוודאי לא על התנהגות משיחית. אבל טראמפ נהג כאילו כל הקלפים היו בידיו, ובסוף הטורניר התברר כי אומנם כל הקלפים היו בידיו. על כל פנים, איש לא העז להתגרות בו ולדרוש שיחשוף את קלפיו. סליחה על דימויי הפוקר.
נחישות ופשרנות
למען האמת, אם עניין לנו בדימויים, אולי מוטב לחפש אותם בספורט אמריקאי, באותם הרגעים בחדר ההלבשה שבהם המאמן והשחקנים משיאים עצות זה לזה. למשל, "take one for the team", שמשמעותו הקרבה מצד היחיד לטובת הקבוצה; או "be a good sport" - זאת אומרת אל תעשה מזה עניין, קבל את זה כמו גבר, הפסדת, אז מה.
קצת קשה להאמין שביטויי הפוטבול האלה נשמעים טוב בפרסית מדוברת. אבל השפע של מטאפורות ספורט בשיג-ושיח האמריקאי אינו מקרי. הוא מציין בין השאר פרגמטיות; הוא מאשר את הצירוף של נחישות ושל פשרנות. בעניין הזה הוא עוזר להבין את המעבר הטבעי של טראמפ ממהלך צבאי תוקפני מסוכן אל הנפנוף בענף הזית.
זה מה שקרה בתוך 72 שעות: בתחילתן חודרים 125 מטוסים אמריקאים אל שמי איראן באישון לילה ומטילים את הפצצות הקונבנציונליות הגדולות ביותר בהיסטוריה. בסופן, נשיא המלחמה הופך לנשיא השלום. המדינה שחטפה את הנוק-אאוט שלו מקבלת בחריקת שיניים את הצעתו להפסקה מיידית של המלחמה.
לקראת הסוף, הוא מרשה למפסידים להוציא קצת קיטור, ובלבד שלא יגזימו. הם יורים על בסיס אמריקאי בקטאר, מבלי לפגוע. הוא מודה להם שהואילו להזהיר מראש, כמו לא במלחמה הדברים אמורים. אל הבעת התודה הזו הוא מסמיך מילים הנשמעות כמו ביקורת רייטינג של מפיק טלויזיה לשעבר: "תגובה חלשה". זה נשמע כמו הלגלוג המפורסם שלו על הרייטינג הנמוך של ארנולד שוורצנגר, לאחר שזה ירש אותו בהגשת תוכנית הריאליטי "המתמחה" לפני תשע שנים, כשטראמפ נכנס לבית הלבן.
רוחות הרפאים של וייטנאם
מדוע אצה לטראמפ הדרך לסיים את המלחמה בתוך 72 שעות? מדוע לא רצה להניח לישראל להקיז עוד כמה טיפות דם של משמרות המהפכה ושל סוהרי כלא אווין?
אני נוטה להאמין שאת המהירות מסבירים צרכים פנימיים. השבוע, אולי כבר מחר (ד'), יתחיל במליאת הסנאט ויכוח ביוזמה דמוקרטית, שבו יידרש הנשיא להימנע מכל מהלך התקפי במזרח התיכון כל זמן שהקונגרס לא יעניק לו הסכמה מפורשת, על יסוד חוק מ-1973.
החוק ההוא נולד לאחר הפסקת האש במלחמת וייטנאם, כדי להבטיח שהנשיא ריצ'רד ניקסון לא יחזור ויתערב במלחמה. כמובן, הפסקת האש ההיא הייתה חיזיון-שווא, הקומוניסטים הפרו אותה, ושנתיים אחר-כך הם כבשו את כל וייטנאם.
אבל החוק היה תגובה מאוחרת על התעלמות הנשיא לינדון ג'ונסון תשע שנים קודם מסמכותו החוקתית של הקונגרס להכריז מלחמה. ג'ונסון גרר את ארה"ב אל הג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה, במחיר אנושי וכלכלי אסטרונומי. הקונגרס, אז בשליטה דמוקרטית מלאה, גמר אומר שלא להרשות ליורשי ג'ונסון (הדמוקרט) וניקסון (הרפובליקאי) לחזור ולהוציא את ארה"ב אל מלחמה כמעט כלאחר יד.
נשיאים בשנים הבאות אומנם התווכחו עם החוק וניסו לעקוף אותו, אבל ראו את עצמם נאלצים לבקש הסכמה כלשהי של הקונגרס לפעולות צבאיות. שני הנשיאים לבית בוש עשו כן בשתי מלחמות המפרץ (1991 ו-2003); הנשיא ביל קלינטון עשה כן במלחמת קוסובו (1999).
טראמפ לא שקל כלל לבקש אישור להפצצת מתקני הגרעין, גם מפני שאישור כזה היה מעכב את הפעולה בימים או בשבועות, וגם מפני שהנשיא הזה תובע לעצמו סמכויות ביצועיות חסרות תקדים.
סנאטור דמוקרטי, טים קיין, הודיע בשבוע שעבר כי יעמוד על החלטת קונגרס, והוויכוח עומד להתחיל. הפסקת האש המהירה שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הדמוקרטים. אומנם אין להם רוב בשני בתי הקונגרס, אבל עניינים כאלה עלולים לצאת מכלל שליטה ולהעיב על התפקיד שטראמפ מבכר למלא במזרח התיכון.
שבוע אמריקאי לא טוב לישראל
לישראל יש אולי סיבות צבאיות או אסטרטגיות להצטער על סיום מהיר ופתאומי של המלחמה, אבל יש לה סיבות מדיניות לשביעות-רצון. שום טובה לא תצמח לה מכריכת שמה באקט ההתנגדות החוקתית למהלכי טראמפ. מעמדה של ישראל מתכרסם ללא הרף בשורות המפלגה הדמוקרטית, והשבוע הזה עלול להיות גרוע במיוחד, גם בגלל המלחמה וגם בגלל האפשרות המאיימת שהמפלגה הדמוקרטית תבחר ברדיקל סוציאליסטי אנטי-ישראלי חריף למועמדה לראש העיר של ניו יורק. בשבוע כזה מוטב לישראל שהמלחמה תשקוט.
מה יהיו התוצאות ארוכות-הטווח של מלחמת 12 הימים? הייתכן שהצלחת המעופפת של זקני עיר הקודש אומנם חזרה מן הסטראטוספרה והתרסקה על צלע ההר בפורדו? האומנם במיתולוגיה השיעית נרשם עוד פרק אחד על תבוסת עלי (הראשון חי ומת במאה השביעית)? האם נסגר עוד אחד ממעגלי 40 השנה (פחות או יותר) של ההיסטוריה הפרסית/איראנית מאז תחילת המאה ה-20? (שינויים פוליטיים דרמטיים באיראן התחוללו שלוש פעמים בהפרש של 40 שנה מאז 1905. לכאורה בא תורו של השינוי הבא).
מאחר שעניין לנו בנשיא קצר-רוח במיוחד, אנחנו נדע את כל התשובות על כל השאלות עוד לפני שתזרח השמש בפעם הבאה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.
כתבות
ני"ע
