ירושלים נדחקת במדד החברתי־כלכלי, אבל זה לא כל הסיפור

האם אפשר להסיק ממקרה מוניציפלי על עתידה של ישראל כולה? יש מי שסבורים שסיפורה החברתי־כלכלי של בירתנו ירושלים עושה בדיוק את זה, והתחזית לא בהכרח מרנינה. אבל מה בדיוק הסיפור, ומה ישראל צריכה לעשות?

הירידה באשכולות

הכירו את המדד החברתי־כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). באמצעות ניתוח של שלל נתונים, היא בוחנת את הרמה החברתית־כלכלית של האוכלוסייה ביחידות גאוגרפיות שונות, כשלענייננו רלוונטית רמת הרשות המוניציפלית. הרשויות מדורגות בין 1 ל־255, כאשר דירוג 1 הוא הדירוג הרע ביותר. בנוסף, כל יישוב משויך לאשכול חברתי־כלכלי בין 1 ל־10, כש־1 הוא הנמוך ביותר ו־10 הגבוה ביותר. הפרסום האחרון נעשה ב־2024, על בסיס נתוני 2021.

וכעת לירושלים: עת התבססו על נתוני 1995, הבירה מוקמה באשכול 5, נמוך יותר מתל־אביב־יפו (אשכול 8) וחיפה (7), ויחד עם באר שבע (5). אבל בעוד שלוש ערי המטרופולין האחרות נשארו באשכול שלהן, ירושלים הידרדרה, וכשהתפרסמו נתוני 2015 היא כבר הייתה באשכול 2 - ירידה של שלושה אשכולות ב־20 שנה. לא רק זה: אם ב־2019 העיר הייתה בדירוג 31, ב־2021 היא כבר ירדה למקום 25.

התמונה ברורה: משהו לא טוב עבר על ירושלים בעשורים האחרונים. אבל מה? יש הסכמה שהדבר נובע קודם כל מגודלן של שתי אוכלוסיות עניות בעיר: ערבים (כמעט כולם ממזרח ירושלים) וחרדים. לפי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, ב־2023 הקבוצה הראשונה היוותה כ־40% מאוכלוסיית העיר - בערך כפול משיעור האוכלוסייה הערבית בישראל. עוד לפי המכון, מקרב היהודים בירושלים, 47% הם חרדים, לעומת 16% מהאוכלוסייה היהודית בכל המדינה. כך, חלקים נרחבים באוכלוסיית העיר לא משלמים מיסים לעירייה, וזו זקוקה לעזרת המדינה. "ירושלים נמצאת במצב שהיא תלויה בממשלה מבחינת תקציב", אומר יאיר אסף־שפירא, חוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות.

מה לזה ולישראל? כפי שמראה מחקר של פרופ' דן בן־דוד, נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי־חברתי, ב־2023 כ־44% מתלמידי כיתות א' למדו בזרמי החינוך של אחת משתי החברות האלו. לדבריו, בעוד כמה עשורים כלכלת ישראל תישען על כתפיהן, ואלא אם ייעשה שינוי במערכת החינוך הישראלית, המדינה תגיע למצב דומה לזה של ירושלים. זה יחריף אם בדומה למה שעשו עם מזרח העיר, יוחלט לספח פלסטינים מיהודה ושומרון. ובניגוד לבירה, לישראל אין מי שייתן מענקים.

ירושלים: תמונה מורכבת

הסיפור נשמע פשוט, ולא מעט מכירים במה שקרה בירושלים. רק לאחרונה ראש העיר משה ליאון הודה בוועידת ישראל לנדל"ן של גלובס שיש בעיה, ושבגלל שכל כך הרבה תושבים לא משלמים ארנונה, "אנחנו מבצעים פיתוח אדיר כדי לשפר את המצב הסוציו־אקונומי שלנו". אבל כאן ראוי לשים מעט סייגים.

קודם כל, אסף־שפירא בוחן את האשכולות בזהירות: "ראשית, המדד לא מודד את מצב העירייה או את המצב הכלכלי בעיר, אלא רק את מצב האוכלוסייה. בני ברק למשל מדורגת מתחת לירושלים (דירוג 14 - אב"מ), אבל בזכות מגדלי המשרדים שלה והארנונה הגבוהה עליהם העירייה נמצאת במצב כלכלי משופר.

"שנית, לא תמיד המרכיבים שנבחנים מספרים את כל התמונה. מרכיב אחד שנבחן במדד הוא ימי השהייה בחו"ל, שמעבר למדידת רמת חיים גם מספר על העדפות תרבותיות, ובכל מקרה ירושלים ממוקמת בה מאוד גבוה. יש בירושלים הרבה ערבים שעושים תואר באוניברסיטאות פלסטיניות שלא מוכרות ולכן לא נספרים כמשכילים במדד. גם תא משפחתי עם יותר מארבעה ילדים יוריד את המדד, למרות שיכול להיות שיש לו הכנסה גבוהה". או בקצרה, האשכול הוא לא חזות הכל.

וגם, הסיפור הירושלמי אינו רק של הידרדרות: עמיתנו בגלובס יובל ניסני סיקר לאחרונה את תנופת הבנייה בבירה, שמצפים שתביא אוכלוסיות חזקות יותר להתגורר בעיר. "הפיתוח האינטנסיבי לתעסוקה יעזור לתקציב העירייה דרך ארנונה לעסקים, ואם אכן תגיע אוכלוסייה חזקה, זה יעלה גם את המאפיין החברתי־כלכלי", אומר אסף־שפירא. כמו כן, למרות אזהרות על נטישת האוכלוסייה החילונית, לדבריו שיעור הקבוצות הדתיות בקרב העוזבים דומה לשיעורן באוכלוסייתה, וכך ב־2023 הקבוצה הגדולה ביותר היגרה לבית שמש.

עוד הוא מוסיף שלמרות האשכול הנמוך, כבר היום הסיפור של העיר הוא "מורכב": "לצד האוכלוסייה הענייה, יש אוכלוסייה עשירה יחסית. ירושלים היא גם מרכז תעסוקתי שמכניס הרבה מאוד כסף לעיר אבל לא נמדד במדד הכלכלי־חברתי. היא מציעה לתושבים שלה איכות חיים גבוהה בהרבה ממה שערים באשכולות יותר גבוהים יכולות להציע. אני לא קונה את ההספדים על ירושלים".

פרופ' בן־דוד מסכים ש"בירושלים עדיין יש את האוניברסיטה העברית שמביאה אנשים משכילים, ואת הממשל המרכזי של המדינה, שזה משהו שאין לכל עיר". ועדיין, הוא מוסיף, "לפי נתוני בתי הספר המשפחות החילוניות בעיר הולכות ופוחתות, כך שטוב שיש נקודות אור אבל השאלה היא מה עתידן. גם לישראל יש נקודות אור בדמות אוכלוסיות משכילות עם מיומנות גבוהה, אבל פריון העבודה של רוב המדינה נמוך מזה של ה־OECD".

מה קרה בערים אחרות?

מה שפחות נתון לוויכוח הוא שלאוכלוסייה החרדית יש אפקט רציני על האשכול החברתי־כלכלי בכל רשות. פרופ' בן־דוד מצא, מלבד ירושלים, שלוש ערים שצנחו שלושה אשכולות מ־1995 עד 2019 (הנפילה הגדולה ביותר): בית שמש, ערד וגבעת זאב (האחרונה ירדה אשכול נוסף ב־2021). המשותף לכולן הוא תהליך ההתחרדות המהיר שעברו. להן, כך בן־דוד, אין את היתרונות של ירושלים, מה שמחריף את המצב.

"זו חברה לא סובלנית כלפי האחר שגדלה במהירות, והיא צריכה לגור איפשהו", הוא מסביר. "הם יכולים לפנות לערים חרדיות או להיכנס לערים לא־חרדיות, ואם הם נכנסים הם לא מאפשרים לאחרים לחיות שם, מה שמוביל לעזיבה מהירה של האחרים". הדבר בולט בירידה החדה בשיעור התלמידים בחינוך הממלכתי בערים אלו, שבבית שמש וגבעת זאב הפך לחד־ספרתי, ובערד עומד על מתחת ל־30%. "ככה גם בישראל, מי שיוכלו יקומו וילכו, ומי שיישארו לא יוכלו להחזיק מדינת עולם ראשון, וישראל כמדינת עולם שלישי לא תתקיים".

לכן, גם אם ירושלים היא סיפור מורכב, בן־דוד ואסף־שפירא מסכימים ששילוב החרדים והערבים בשוק העבודה ושיפור הכנסתם הם "משימה לאומית", לא פחות. "לא צריך לכוון את זה נגד החרדים", ממשיך בן־דוד. "אבל צריך לנצל את הסיטואציה שנוצרה כדי להביא לממשלה שתעשה חריש עמוק".