איש העסקים שנאלץ לשלם לעובד שפיטר 5.5 מיליון שקל - והסיבה

18 שנות זוגיות הסתיימו במחלוקת על אבנים יקרות. למרות שהגבר הודה שהבריח יהלומים לארץ, השופטת סגלית אופק העדיפה את עדותו על פני גרסת האישה וחייבה אותה לשלם את שוויים בגין גניבה.

הצדדים ניהלו קשר זוגי ללא נישואים, ונולדו להם שלושה ילדים. ב־2018 היחסים התערערו, ונפתחו הליכים משפטיים שהסתיימו בהסכם ממון והפרדה רכושית, הסכמה על פיצוי בסך 500 אלף אירו לאישה במקרה של פרידה והעברת מלוא זכויותיו של הבעל אליה בדירה שבבעלותו בהולנד.

לאחר כשנתיים פתחה האישה שוב בהליכים משפטיים, במסגרתם הצדדים הסכימו שלא להיכנס למקום המגורים האחד של השני למשך 3 חודשים. הגבר עבר להתגורר בבית אמו, ואילו האישה נותרה להתגורר בנכס שבבעלותו, עד שפינתה אותו זמן מה לאחר מכן.

בתום התקופה טען הגבר כי האישה לקחה יהלומים מכספת בביתו. לטענתו, בשנות ה־90 הוא רכש אבן כחולה מיהלומן בתאילנד, ובהמשך רכש יהלומים נוספים ותכשיטים משובצים יהלומים.

בית המשפט מינה, בהסכמת הצדדים, מומחה פוליגרף שקבע כי הגבר "דובר אמת", ואילו האישה "דוברת שקר". בעדותו הודה הגבר כי הוא הבריח את היהלומים לארץ על גופו מבלי לדווח עליהם לרשויות המס וכן החזיק אותם תקופה בכספת בבנק על שם אחותו, כיוון שהיה מוגבל בבנקים.

חרף היעדר ראיות ישירות לקיומם של היהלומים, מלבד עדות אחותו של הגבר, בית המשפט קיבל את גרסתו והורה לאישה לשלם לו את ערכם וכן שכר־טרחת עורכי דין והוצאות.

"התנהלותו של התובע ראויה לגנאי", ציינה השופטת, והוסיפה כי מבלי להידרש "למשמעות העדות במישור היחסים בין התובע ורשויות המס", היא מעדיפה את עדותו על פני עדותה של האישה.

משמעות הפסיקה: העלמת נכסים מרשות המסים לא משליכה בהכרח על האפשרות להוכיח את קיומם ועל הזכאות לפיצוי בגין גניבתם. 

מספר תיק: תלה"מ 25528-10-22

בני הזוג גולדברג טענו כי רכשו דירה מבני הזוג פלדמן עוד ב־2008, אך מעולם לא חתמו על חוזה. כשניסו להגן על הדירה מפני מימוש שיעבוד לטובת חברת הלוואות, קבעה השופטת לימור ביבי כי הדירה לא נמכרה להם, ודחתה את התביעה.

בני הזוג פלדמן היו בעלים של חמש דירות בשלושה מפלסים בבניין בבני ברק. הם התגוררו בדירת הפנטהאוז ומכרו את שאר הדירות, מלבד דירה אחת בקומה השנייה שעמדה בלב המחלוקת.

באפריל 2017 נחתם בין בני הזוג פלדמן לחברת "פרש קונספט אסטרטגיות לחשיבה מקורית" הסכם הלוואה, במסגרתו הלוותה פרש לפלדמן 2.5 מיליון שקל, ובתמורה שיעבדו פלדמן לטובת פרש את מלוא הזכויות בדירות.

משפלדמן לא עמדו בתשלום החזרי ההלוואה, נקטה פרש הליכים למימוש השיעבוד ומכירת שתי הדירות.

בשלב זה נכנסו לתמונה בני הזוג גולדברג, מכרים של בני הזוג פלדמן זה 20 שנה, שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה במסגרתה טענו כי הם רכשו את הזכויות בדירה בקומה השנייה באוגוסט 2008, הגם שלא נחתם הסכם מכר בינם לבין בני הזוג פלדמן.

עסקת המכר הנטענת לא דווחה לשלטונות המס, ולא נרשמה כל הערת אזהרה בגינה, בניגוד לעסקאות המכר האחרות בין פלדמן לבין שלושת קוני הדירות האחרות בבניין - בגינן נרשמו הערות אזהרה.

בני הזוג פלדמן תמכו בכל הטענות בתביעת גולדברג, ואולם זה לא סייע להם.

השופטת לימור ביבי דחתה את התביעה תוך שהיא מציינת כי המכירה לא עומדת בדרישת הכתב על־פי חוק מקרקעין, והמכר לא הוכח בדרך אחרת, ואף נראה כי הצדדים חלוקים על מה היו ההסכמות ביניהם.

עוד צוין כי מערכת הסמכי הלוואה שכן נחתמו בין פלדמן לגולדברג נועדה להונות את רשויות המס ולמראית עין בלבד, הם נמנעו מרישום הערות אזהרה בגין הסכמי ההלוואה על־מנת שלא יחול מס שבח, ופלדמן אף עשה שימוש במערכת החוזים שאינה מותירה "טביעות־אצבע" גם במשכון הנכס לשם קבלת הלוואה מפרש.

משמעות הפסיקה: אין מקום לקיים הסכם נסתר אשר אינו עומד בדרישות הכתב בחוק מקרקעין, כשהוא נגוע באי־חוקיות, ותנאיו אינם ברורים. 

מספר תיק: תל אביב 50850-12-22

עו"ד אריאל ג'רבי הכיר את איש העסקים שמואל בררו ב־1997 כשעבד כשכיר במשרד עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, ובעקבות יחסי האמון שנוצרו בין השניים עבר ג'רבי לעבוד ישירות אצל בררו בשנת 2003 וטיפל בענייניו המשפטיים והעסקיים.

ב־2008 עבר ג'רבי עם משפחתו לדרום אפריקה לשם טיפול בשני פרויקטי נדל"ן - "אמלפי" ו"בלו" בקייפטאון, שהוקמו באמצעות חברות מקומיות, ואף עבר להתגורר באחת מהדירות בפרויקט "אמלפי".

בשנת 2015 חל קרע בין השניים, ובררו הודיע לג'רבי על הפסקת עבודתו. בעקבות זאת נערכו ביניהם שיחות ופגישות רבות בעניין ההתחשבנות ביניהם, אך העניין לא הוסדר.

בין השניים נפתחו הליכים משפטיים בדרום אפריקה בקשר לדירה שם, ובמקביל הגיש ג'רבי תביעה נגד בררו בישראל, בה תבע כ־11.5 מיליון שקל בגין תשלומים שלטענתו הובטחו לו לאורך השנים, וצו "עשה" בדבר זכות בעלות במקרקעין בנתניה.

ג'רבי טען כי בררו פעל באמצעות חברות קש בשל הסתבכות ברומניה והיותו מבוקש על־ידי האינטרפול, אך הוא הרוח החיה מאחורי החברות בעלות הפרויקט. בעוד בררו הכחיש את הטענות, טען כי סכומים שהובטחו בעל־פה לא התגבשו להסכם כתוב וכן טען כי הוא אינו הבעלים של החברות באפריקה - ג'רבי הציג הקלטות סתר של בררו המאשרות את טענותיו כי בררו הבטיח לו סך של 860 אלף דולר, 10% מרווחי פרויקט "אמלפי" וסכומים נוספים.

השופט יעקב שקד קיבל את התביעה בחלקה, תוך שהוא קובע כי בררו נטל על עצמו התחייבות אישית כלפי ג'רבי, גם אם נעשה שימוש בחברות קש וגם בהיעדר הסכם כתוב.

השופט התבסס על הקלטות הסתר וכן על עדות עורך הדין ואיש סודו של בררו עצמו, שאישר את ההתחייבויות. עם זאת, דרישת התובע ל־10% מהמקרקעין בנתניה נדחתה בשל היעדר מסמך בכתב כנדרש בחוק המקרקעין.

משמעות הפסיקה: צדדים יכולים לכרות הסכם בעל־פה, ולאחר מכן לא להצליח להגיע להסכמה על עריכת הסכם מפורט בכתב, והדבר אינו גורע מתוקפו של ההסכם בעל־פה. זאת, כל עוד יש ראיות התומכות בתוקפו.

מספר תיק: ת"א 70901-12-20