ברחוב הערבי מוטרדים משינוי מאזן הכוחות האזורי לטובת ישראל

הכותבת היא השגרירה בדימוס במצרים, חוקרת בכירה ב־INSS וחברת פורום דבורה דעה אמירה אורון השגרירה בדימוס במצרים, חוקרת בכירה ב־INSS וחברה בפורום דבורה

מש שנים לאחר טקס החתימה החגיגי במדשאת הבית הלבן, וכחלק מתהליך הבחינה של ההישג המדיני ההיסטורי הזה, עולות מספר שאלות לגבי הסכמי אברהם והשפעתם האזורית. האם הם שינו את תפיסת ישראל במרחב הערבי וכיצד, האם בזכותם ישראל והקשרים עמה הפכו למקובלים ואף לרצויים יותר - ואחרי כל זה: כיצד השפיעה המלחמה המתנהלת ברצועת עזה בשנתיים האחרונות על ההישגים שנרשמו.

● המסחר פרח, הפוליטיקה דרכה במקום: הנורמליזציה במבחן מציאות
● סערה במפרץ לאחר התקיפה הישראלית בדוחא: האם הסכמי אברהם עומדים בפני סכנה
● כך הפכו הסכמי אברהם לחבל הצלה לנוסעים הישראלים
● דעה | חזון טראמפ להגמוניה אמריקאית במזה"ת הוכיח: כלכלה מנצחת דיפלומטיה

השוני ביחסי השלום לעומת מצרים וירדן

ארבעת ההסכמים שנחתמו עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן היו הרחבה משמעותית למעגל מדינות השלום והמשך לתהליך הפיוס במזרח התיכון (שהחל להיבנות עם החתימה על חוזה השלום הישראלי־מצרי ב־1979), והם חיזקו את תהליך ההכרה והקבלה של מדינת ישראל למרחב הערבי.

תוך פרק זמן קצר לאחר טקסי החתימה והשלמת תהליך אשרור ההסכמים, המדינות (למעט סודאן) החלו לפעול עם ישראל למימושם בשורה ארוכה של צעדים. במישור הרשמי הוחלפו שגרירים ונחתמו הסכמי המשך בתחומים שונים, במישור הכלכלי כוננו קווי טיסות ישירות, הסחר ההדדי הלך והתרחב וכך גם התיירות, במישור הביטחוני נחתמו (ומומשו) הסכמי שיתוף פעולה, ובמישור התרבותי נעשו פעולות של "עם לעם". היה מדובר בחידוש מהותי בהתחשב באופן שבו התפתחו יחסי השלום של ישראל עם מצרים וירדן, שהיו מוגבלים בהיקפם.

ככל שהתרבו הקשרים הללו, התגבשה ההבנה בקרב דרג מקבלי ההחלטות במדינות הסכמי אברהם לגבי היכולות והכישורים הרבים שיש לישראל להציע בתחומי פעילות שונים, מביטחון וסייבר ועד לחקלאות, מים ורפואה. הטיסות הישירות שאפשרו לקיים נפח תיירות מרשים בין ישראל למדינות הללו, הביקורים ההדדיים של משלחות רבות, כל אלו יצרו היכרות טובה יותר עם מדינת ישראל והישראלים והפכו אותם לשותפים טבעיים ומקובלים.

בנוסף, המהלכים הללו שיקפו את הפוטנציאל העצום הטמון בהסכמים בקידום החיבור הפיזי של ישראל למרחב הערבי באמצעות פרויקטים תשתיתיים מרשימים כדוגמת מיזם IMEC - המסדרון שיחבר את הודו, המזרח התיכון ואירופה ברשת תשתיות של מסילות ברזל, כבישים, נמלי ים ויבשה, תקשורת ואנרגיה.

בעוד ששיקולי הביטחון הלאומי של איחוד האמירויות ובחריין, ובראשם האיום האיראני והצורך העולה ממנו בחיזוק שיתוף הפעולה והתמיכה של ארה"ב, היו לגורם שהוביל אל כינון היחסים עם ישראל - הרי שהסוגיה הפלסטינית נותרה שנויה במחלוקת. איחוד האמירויות התנגדה לכוונות של ישראל לספח את הגדה המערבית, דבר שנמנע הודות לכינון הסכם השלום והוצג כהישג דיפלומטי שלה. כך היא הבטיחה את אי־היעלמותה של הסוגיה הפלסטינית ואת שמירתה כבעלת תוקף ורלוונטיות, שזו גם שאיפה כלל ערבית.

ההסכמים לא נפגעו אך הציבור הערבי זעם

בחמש השנים האחרונות היחסים עם מדינות ההסכמים ידעו מבחנים בשל אותה סוגיה פלסטינית, כמו במהלך מבצע "שומר חומות" במאי 2021. המדינות מתחו ביקורת על ישראל בשל פגיעתה בזכויות הפלסטינים, בתוך כך בקדושת מסגד אל־אקצא. עם זאת, הביקורת לא תורגמה להחלטות מעשיות ולא נרשמה פגיעה בקיום ההסכמים הכלכליים והאחרים.

עם זאת, דעת הקהל במדינות הללו החלה להיות עוינת כלפי ישראל. כך במרוקו איגודים מקצועיים ומפלגות הביעו התנגדות קולנית למדיניות הישראלית בנושא הפלסטיני. והמלחמה ברצועת עזה בשנתיים האחרונות רק העצימה והעמיקה את ההשפעה השלילית שיש לסוגיה הפלסטינית על דעת הקהל.

הפערים העקרוניים בין עמדותיהן של מדינות הסכמי אברהם בנושא הפלסטיני לבין עמדתה של ישראל, באו לידי ביטוי באופן בולט בשורה של גינויים שהן פרסמו נגד מהלכי ישראל ברצועת עזה ובגדה המערבית - שנתפסו חסרי פרופורציה ומסכנים את כלל היציבות האזורית. כמו כן, המשטרים במדינות הללו היו חייבים לתת מענה לתחושות הזעם והתסכול שעלו בקרב הציבור נוכח מראות ההרס וההרג ברצועה. משום כך הם גם נרתמו למאמצי הגשת הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה.

כעת, החשש המרכזי במדינות אלה הוא שישראל תנצל את המלחמה ברצועת עזה ואת ההישג של שבירת ציר ההתנגדות שהובילה איראן לטובת קידום צעדים חד־צדדיים בזירה הפלסטינית, כדוגמת סיפוח הגדה המערבית, העברת אוכלוסיות פלסטיניות למדינות שכנות ורמיסת הסטטוס קוו באל־אקצא. מדינות הסכמי אברהם, לצד מדינות ערב האחרות, כבר גינו את רעיון ההגירה הכפויה שישראל מקדמת.

חשש שההישגים יביאו לשיכרון כוח ישראלי

גם מהלכיה הצבאיים של ישראל בסוריה, בלבנון ובמלחמת 12 הימים נגד איראן העצימו את הדאגה הגוברת במדינות ערב משינוי מאזני הכוח האזוריים לטובת ישראל ומהמדיניות שצפויה ממשלתה לנקוט בשל כך. החשש הוא שהישגיה הצבאיים של ישראל עלולים להעניק לה תחושת "ניצחון מופרז", שתלווה באופוריה ושיכרון כוח. ההישגים הללו נתפסים כמימוש המדיניות עליה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו ליצירת סדר אזורי חדש במזרח התיכון, שככל הנראה ייהנה מגיבוי הממשל האמריקאי.

ישראל נתפסת כמדינה כוחנית, בעלת עוצמה צבאית שהיא לא מהססת להפעיל תוך הפרת החוק הבינלאומי והריבונות של מדינות ערב - כפי שהתבטא בהתקפה על מפקדת חמאס בבירת קטאר השבוע. כך ישראל מבקשת לזכות במעמד אזורי הגמוני על חשבון מדינות ערב. חשוב לציין שלא מדובר בחשש ערבי חדש, אך נראה שהוא הולך ומתממש גם לאור הצהרת נתניהו בדבר תמיכתו בארץ ישראל השלמה. במדינות ערב ההצהרה תורגמה ל"חזון ארץ ישראל הגדולה". 31 מדינות ערב ואסלאם פרסמו הצהרה משותפת המגנה את ההצהרה הזו.

לסיכום ניתן לומר שבכינון הסכמי אברהם הציעו המדינות לישראל שותפות והתחברות לאזור - דבר שמנוגד במהותו לאופן בו נתפסת בשעה זו המדיניות הישראלית ההגמונית, הכוחנית, זו שכופה את רצונה על שכנותיה ועל האזור. אופציית ההשתלבות של ישראל במרחב שרירה וקיימת, הסכמי אברהם עומדים בפרץ על אף האתגרים שניצבים בפניהם. אם המלחמה ברצועה תיעצר ויתקיים דיאלוג ומשא מתן לגיבוש הסכם שבו ימלאו מדינות הסכמי אברהם ומדינות השלום תפקיד מוסכם, ישראל תוכל לשוב ולהחיות את מגמת ההשתלבות שלה במרחב.