עם כל הכבוד לסרט, בפועל קרבות הגלדיאטורים לרוב לא היו עד המוות

אם ראיתם את הסרט "גלדיאטור" או טיילתם ברומא וראיתם את חורבות הקולוסיאום, ייתכן שדמיינתם עבדים חסרי כל נלחמים על חייהם מול חיות טרף או זה בזה, לקול תשואות המון צמא דם, כשאצבע הקיסר מורמת או שמוטה, בהחלטה שתחרוץ את גורל הלוחם האחרון. כל זה בהחלט מרגש, אך מיתוס כמעט מוחלט. במציאות, רוב הקרבות לא נגמרו במוות, ולא כל הלוחמים היו עבדים. למעשה, רבים מהגלדיאטורים היו לא כה שונים מספורטאי-על בימינו.

● המשרוקית | מרקו פולו לא הביא לאיטלקים את הפסטה מסין
● המשרוקית | האתרוג הגיע לארץ ישראל רק בימי בית שני, אז איך הוא נהפך לאחד מארבעת המינים?

קרבות גלדיאטורים לא היו ייחודיים לעיר רומא, והתרחשו באימפריה כולה, ממערב אירופה, דרך הבלקן ועד לצפון אפריקה והמזה"ת. גם בקיסריה ובית שאן נערכו מופעים מסוג זה, באמפיתיאטראות ששרדו עד לימינו. הזירה המרכזית אכן הייתה ברומא, שם נבנו (בין היתר על ידי עבדים מיהודה) מתקני ענק שהכילו עשרות אלפי צופים כמו הקולוסיאום, והקיסרים שימשו כפטרוני המשחקים.

מלחמות הזירה החלו ברומא עוד בימי הרפובליקה חסרת הקיסרים, במאה ה־3 לפנה"ס. בהמשך הפכו לאירוע ציבורי פופולרי, וקרבות רבי משתתפים נערכו בחגים ומועדים. חלק מהגלדיאטורים היו עבדים, פושעים או שבויי מלחמה, וגם לא מעט יהודים נהיו ללוחמי זירה אחרי המרד הגדול. אבל חלק הצטרפו מרצון: לצעירים חסרי עתיד ואזרחות רומית, הזירה הציעה אוכל, מגורים, הכשרה מקצועית ואף תהילה. הלוחמים, שקיבלו את שמם מהחרב הרומית "גלאדיוס", התאמנו בבתי ספר ייעודיים וזכו ליחס צמוד של מאמנים שדאגו לכושרם ולדיאטה עשירה בחלבונים ובסידן ביחס לתקופה.

לוחמים מוצלחים הניבו למאמניהם ולבעליהם רווחי ענק מהימורים, ותחזוקם היה השקעה יקרה, בדומה לשחקני כדורגל בינ"ל כיום. כתובות גרפיטי מהתקופה מוכיחות פופולריות כמעט היסטרית סביב כוכבי זירה מסוימים. בהתאם להשקעה הרבה ב"טאלנטים", מרבית הקרבות לא הסתיימו במוות, אלא הוכרעו בכניעה או באיבוד שליטה.

עדיין היה זה עיסוק מסוכן שכלל גם מקרי מוות, לעיתים כעונש או בגלל דרישת הקהל המשולהב. היו גם קיסרים אכזריים במיוחד, דוגמת קומודוס וקליגולה, שערכו קרבות עד מוות מתוך גחמה, ושלחו אסירים ונוצרים (אז דת נרדפת) להילחם בזירה בחיות טרף. ראוי כאן גם לציין את מרד העבדים שהוביל ספרטקוס, גלדיאטור סורר שהוביל התקוממות עממית שדוכאה ביד קשה. אך כאמור, אלו היו אירועים בודדים לאורך מסורת בת מאות שנים, כשעצם איזכורם החריג בתיעודים ההיסטוריים מעיד שרוב הקרבות היו אכזריים הרבה פחות. המיתוס של "כולם נלחמו עד המוות" נולד משילוב של זיכרון סלקטיבי, ציורים ימי־ביניימים דרמטיים, ובעיקר נרטיב הוליוודי שאוהב להתמקד בדם ובזיעה על פני הדיוק ההיסטורי.

עם השנים, ככל שעלות האירועים תפחה ויציבות האימפריה נחלשה, גם תרבות הגלדיאטורים דעכה. כשהנצרות הפכה לדת האימפריה הרשמית במאה ה־4 לספירה, נוספה גם ביקורת מוסרית שהובילה לירידה בפופולריות של הקרבות, ובמאה ה־5 הם נאסרו סופית.