המיתוסים מעולם החי שחדרו לשפה שלנו

כבר אלפי שנים שאנחנו נוטים להשתמש בבעלי חיים כמשלים לתיאור הפגמים האנושיים שלנו, ומפיצים "עובדות" על עולם הטבע כדי לשבח או לגנות אנשים והתנהגויות מסוימות. אבל לא מעט מהפתגמים שנדבקו לחיות השתרשו בזכות אבחנות שגויות, חלקן עתיקות מאוד, ששרדו עד לתרבות הפופולרית של ימינו בזכות הנטייה הטבעית שלנו להעדיף סיפור טוב מאמת ביולוגית.

● אמריקה הייתה שלווה עד בוא האדם הלבן? המציאות הייתה יותר מורכבת
● האירופאים שגילו את אמריקה לפני קולומבוס

קורבן בולט וקדום של התופעה הוא היען. דימויו כמי ש"טומן ראשו בחול" מתוך מחשבה ילדותית שאם מפסיקים לראות את הסכנה אז הסכנה לא קיימת, או שאם הראש מוסתר אז הגוף כולו גם כן. מקור המיתוס כנראה בתקופה הרומית, כשכבר במאה ה-1 לספירה, חוקר הטבע הרומי וההיסטוריון פליניוס הזקן תיאר לא נכון את התנהגות העוף הגדול. במציאות, היענים לא מכניסים את הראש לאדמה אלא מנמיכים את הצוואר לקרקע כדי לטפל בביצים שבקן או כדי להנמיך את דמותם כאמצעי הסוואה פסיבי. אבל המיתוס חזק מהמציאות, ונשאר גם בסרטים מצוירים וגם כגינוי נפוץ לפוליטקאים שאננים.

עוף נוסף שסבל מיחסי ציבור כוזבים הוא הברבור. בתרבויות מערביות רבות, "שירת הברבור" הוא ביטוי המתאר פעולה אחרונה ומפוארת לפני מוות או פרישה, המבוסס על האמונה שהברבורים פוצחים בשיר נוגה ויפה במיוחד רגע לפני מותם, לעומת רוב חייהם בהם הם שקטים למדי, עד כדי אילמים. מיתוס זה קדום אף יותר ומופיע בכתביהם של חכמי יוון העתיקה כמו איזופוס ואפלטון, אך גם הוא שגוי לחלוטין. בטבע, ברבורים משמיעים קולות מגוונים לאורך כל חייהם, ובהחלט לא שומרים רפרטואר מוזיקלי מיוחד לסוף.

ומהעופות, נעבור לביטוי שנקשר לשור, אשר מאבד את עשתונותיו כאשר הוא "רואה אדום". המיתוס לפיו הצבע האדום מעורר את זעמו של השור הוא כה מושרש, עד שזירות השוורים המסורתיות בספרד משתמשות בדגלים אדומים עד היום. אבל האמת היא ששוורים הם עיוורי צבעים לאדום, ולא מסוגלים להבחין בו בכלל. מה שמושך את תשומת ליבם זו התנועה של הבד ותחילת התנועה של האדם שמולם. היסטורית, ייתכן שהצבע האדום נבחר כדי להסתיר כתמי דם מהקהל, אך בתרבות הפופולרית הביטוי כבר הפך למשהו שמעצבן באופן מיוחד וגורם להתפרצות אלימה.

ונסיים עם בעל חיים שבאמת סובל מדימוי לא הוגן כלל: הכינוי "חמור" הפך לדרך להגיד שאדם כלשהו הוא טיפש. בפועל, מחקרים מראים שחמורים לא נופלים ברמתם מסוסים בכל הקשור ליכולת למידה וזיכרון. אלא שבזמן שהסוס שימש בעיקר למשימות "אציליות", החמור עשה את העבודה השחורה בשדות, ומכאן היחס הלא מחמיא.

אז בשורה התחתונה, הטבע לא עובד לפי פתגמים אלא לפי חוקים פיזיקליים וביולוגיים. זה אולי פחות פואטי לספר שהיען בסך הכל דואגת לביצים שלה, או שהברבור מתזמן את קריאותיו כמו כל ציפור אחרת, אבל זה הרבה יותר נכון. אבל לסיפורים מוצלחים בני אלפי שנים לא נראה שמשנה מה מדויק, אלא מה נשמע טוב.