הבטחה על הנייר: למה נעצרו מיזמי הענק לחיבור ישראל לעולם דרך כבלי תקשורת

ישראל אמורה לעמוד במרכזם של לפחות ארבעה פרויקטי תקשורת בינלאומיים (אם כוללים את השתתפות קצא"א באחד מהם) ולשמש כצומת מרכזי בהעברת תקשורת נתונים ואינטרנט בין המערב למזרח. כבלי תקשורת אופטית תת־ימיים היו אמורים לנחות בערי מפתח לאורך חופי ישראל כמו נתניה, אשקלון, ראשון לציון ואילת - ולשפר משמעותית את היכולת של חברות מקומיות להעביר מידע בתוך המדינה ומחוצה לה, וכן לבצע עיבודי מידע מורכבים לתשתיות ענן ובינה מלאכותית.

● המשטר האיראני ניתק 90 מיליון איש מהרשת. אז איך התוצאה שקיבל הייתה הפוכה לגמרי?
● הטרנד שמסעיר את עולם הקוד ומפיל את מניות חברות התוכנה

למעשה, ריבוי כבלים תת־ימיים אופטיים יכול היה להקל על חברות בינלאומיות להקים חוות שרתים לעיבוד AI בישראל - ולהוזיל את מתן השירות ללקוחות מקומיים. וכמו כן, לשמש כגשר יוקרתי של זרימת מידע בין אירופה לסעודיה ומדינות המפרץ. כל זאת על חשבון מצרים, שבתעלת סואץ שבשטחה עוברים כיום רוב כבלי התקשורת בין אירופה למזרח.

כל הפרויקטים הללו תוכננו בעקבות ההבטחה שהייתה גלומה בהסכמי אברהם, בשנים שלפני מלחמת חרבות ברזל, להסכם דיפלומטי קרוב בין ישראל לבין סעודיה. אך נכון להיום, ארבעת הפרויקטים רחוקים מלהסתיים, חלקם אף הוקפא. לא רק בשל היעדר אופק מדיני עם סעודיה, אלא גם בשל סיבות פרוזאיות יותר: התנגדויות של ארגונים ירוקים, מועצות מקומיות, בירוקרטיה והעדר מדיניות ממשלתית בנושא.

מיזם בלו־רמאן: פחד מטרור חות'י

שלושה כבלים תת־ימיים שאמורים לחבר את ישראל לעולם נמצאים כיום בעיכוב משמעותי מאוד בלוח הזמנים. המוכר מביניהם הוא המיזם בלו־רמאן של גוגל - שאמור לחבר את אירופה למזרח הרחוק דרך חצי האי ערב. המיזם היוקרתי של גוגל איגד ענקיות תקשורת כמו טלקום איטליה, ספארקל ועומאן־טל ל־16 תת־סיבים המעבירים ביניהם מידע בנפח גבוה במיוחד של 218 טרהביט לשניה; וכן לאפשר למידע לזרום בחופשיות בין אירופה, ישראל, סעודיה והודו. פריסתו אמורה היתה להסתיים ב־2025.

בעוד שהקו המערבי הפונה מישראל מערבה לאירופה הושלם, כמו גם הפריסה בישראל שבוצעה על ידי בזק, החיבור בים האדום מתעכב מזה חודשים רבים. זאת בשל עלויות התפעול והביטוח הכבדות של הפעלת אוניות וצוותי הנחת כבל באזור. ארגון הטרור החות'י כבר הוכיח כי ביכולתו לפגוע בכבלים תת־ימיים בים האדום לפחות פעמיים בזמן מלחמת חרבות ברזל, וכעת, גם לאחר הפסקת האש, חוששים צוותים מן המערב לעבוד באזור.

מיזם TEAS: הסעודים מסרבים להצטרף

הפרויקט השני הוא כבל המכונה TEAS (Trans Europe Asia System), שנועד גם הוא לחבר בין מארסיי במערב למומביי במזרח דרך ישראל וסעודיה בתקציב עתק של כ־900 מיליון דולר. בפרויקט הגרנדיוזי של קבוצת השקעות אמריקאית בשם סינטוריון (Cinturion) וסטונקורט, השקיעה גם קרן קיסטון הישראלית בשיעור של 30%, אליה הצטרף הישראלי קובי ריכטר עם 10% נוספים.

במסגרת הפרויקט, אמורים היו להיפרס שני כבלים במסלולים שונים: האחד - ימי, שאמור היה לנחות באשקלון, משם להמשיך דרומה לים האדום באילת; הקו השני, הצפוני היותר, אמור היה לנחות בראשון לציון ומשם להמשיך ישירות לאורך היבשה לירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, ודרך הים ההודי למומביי.

הפרויקט עמד לצאת לדרך כבר בסוף 2023, אך הוקפא מיד פרוץ מלחמת חרבות ברזל, בשל סירובה של סעודיה להצטרף אליו על רקע הבעלות הישראלית הבולטת בפרויקט. ב־2024, התקיים משא ומתן נוסף בתיווך אמריקאי לחדש את העבודה עם קבוצה סעודית, אך דבר לא יצא אל הפועל. למרות זאת, בעלי המניות הישראלים עדיין מחזיקים בפרויקט, לפי הערכה, מתוך ציפייה כי ניתן יהיה לצרף את סעודיה להסכמי אברהם בעתיד, וכאשר הדבר יקרה - צפוי המסלול הצפוני, היבשתי להיבנות קודם לכן.

אחת האפשרויות שעמדו לכבל הדרומי של TEAS למעבר הייתה על גבי צינור הדלק של קצא"א לאורך גבול מצרים. היוזמה, שהיתה אמורה לאפשר לערים הנמצאים לאורך קו הנפט לבנות חוות שרתים ותשתיות בינה מלאכותית, מעוכבת שנים רבות על רקע התנגדות של משרד האוצר למבנה הכלכלי של הפעלת התשתית. ב־2023 המחלוקות נפתרו, ובסופה של אותה שנה הכריזו של שר התקשורת וראש הממשלה על הנחת אבן הפינה לפרויקט. אולם מאז הפרויקט מתעכב בשל התנגדויות של רשות הטבע והגנים ומועצות מקומיות שבשטחה עובר הצינור.

השלב האחרון במסגרת התכנון, שבו מציעה קצא"א להניח ארבעה כבלים אופטיים לצד שני כבלים שהיא מטמינה בלאו הכי כדי להגן על התשתיות שלה, נמצא בתהליך בירור והגשת התנגדויות כבר שנה וחצי.

מיזם EMC: האישורים מתעכבים

כבל נוסף בשם EMC - שבו שותפות חברות תקשורת יווניות, קפריסאיות עם הוט וטמרס בישראל - מתעכב גם הוא. גם במקרה זה מדובר על שני כבלים - האחד יוצא ממארסיי דרך כרתים לאשקלון, ומשם בחיבור יבשתי דרך ירדן עד העיר חקל שבצפון מערב סעודיה; השני מגנואה באיטליה דרך אתונה, כרתים, עם נקודת נחיתה בנתניה. משם ממשיך הכבל דרומה גם הוא דרך היבשה לחקל שבסעודיה.

היתרון הגלום בשני כבלים אלה הוא היעדר צורך לעבור בים האדום, אזור הנמצא כאמור בסיכון גבוה. הפרויקט, שעלותו הכוללת מוערכת ב־850 מיליון דולר היה אמור להסתיים כבר בסוף השנה החולפת, אך במקום זאת - הוא נמצא רק בשלבי עבודות הסקר. אלה הופרעו בקיץ האחרון בידי אוניות טורקיות בטענה כי הקו עובר בשטח המדינה וכי תכנונו דורש תיאום עם אנקרה - שמביעה עמדה עוינת לברית האסטרטגית הישראלית־קפריסאית־יוונית. גם בישראל מעוכבת בניית תחנות העגינה של הכבל בנתניה ובאשקלון בשל טענות של גופים ירוקים, והפרויקט טרם קיבל את אישורו כאן. לפי ההערכה, חוסר היערכות ממשלתית לנושא והעדר חלוקת סמכויות ברורה בין משרד התקשורת למנהל התכנון, מקשים על כלל פרויקטי הכבלים בישראל להתקדם בקצב ראוי.

מגיעים לסף הקיבולת בהעברת נתונים

נכון להיום, ישראל מחוברת לרשת האינטרנט הגלובלית באמצעות שלושה כבלי תעבורת אינטרנט תת־ימיים בלבד הנמצאים קרוב לשיא הקיבולת שלהם: כבל טלקום איטליה של מד נאוטילוס שאחראית על מחצית מתעבורת האינטרנט לישראל וממנה, וכבלי התקשורת של טמרס טלקום ובזק בינלאומי שמתחלקות ב־30% ו־20% מנתח התעבורה בהתאמה.

לישראל אין נכון להיום כבלים שממשיכים לים האדום, והיא מחוברת כולה דרך הים התיכון לתחנות קצה בקפריסין, יוון ואיטליה. מומחים מעריכים כי נפח התעבורה הפנוי הולך ומצטמצם - לפי ההערכה התעבורה בכבלים הקיימים גדלה בכ־30% מדי שנה והן קרובות לשיא הקיבולת. בנוסף, מיעוט הכבלים האופטיים והיכולת לפגוע בהן בקרבת החוף מציבים את ישראל בסכנה תמידית של ניתוק כבלים אפשרי על ידי מדינות אויב וארגוני טרור.

מהוט־טמרס, גוגל, סינטוריון וקצא"א לא נמסרה תגובה לידיעה.