אנחנו משתמשים בכל חלקי המוח שלנו - אז למה יש שמועות שלא?

יש משהו מפתה במחשבה שאנחנו מסתובבים עם "כוחות-על" חבויים, ויחידי סגולה בעלי מזל או יכולות מיוחדות מסוגלים להפיק מהמוח תועלת אגדית כמעט ביחס לשאר האנשים. זה הגרעין של המיתוס לפיו בני אדם משתמשים רק באחוז זעיר מהמוח שלהם. היחס הנפוץ ביותר הוא 10%, אך הגרסאות נזילות.

המיתוס הזה נפוץ בתרבות ומופיע בסרטים - למשל "לוסי" או "ללא גבולות" - ובספרים וסרטונים לעזרה עצמית שמציעים לנו "לשחרר" את ה-90% הנותרים - ולהפוך לגרסה משופרת וגאונית עצמנו. אבל למרבה הצער, גם הפעם מדובר במיתוס מוחלט, שנולד מ"טלפון שבור" היסטורי ומדעי.

● המשרוקית | ארבעה בעלי חיים שהשפה העברית עושה להן עוול
● המשרוקית | אמריקה הייתה שלווה עד בוא האדם הלבן? המציאות הייתה יותר מורכבת

שורשי הטענה נטועים כנראה בראשית המאה ה-20, אז הפילוסוף ומאבות הפסיכולוגיה ויליאם ג'יימס, בעצמו גאון רב-כישורים, כתב כי בני אדם עושים שימוש רק בחלק קטן מהמשאבים המנטליים שלהם. ג'יימס דיבר באופן מטאפורי על הפוטנציאל האנושי, אך הוא זרע את הרעיון שמוחנו נמצא בתת-ניצול פיזיולוגי.

בעשורים לאחר מכן, עם הקישור שנעשה בין הפסיכולוגיה למדעי המוח, אחרים הוסיפו לטענה של ג'יימס אחוזים מדויקים, וכמו שהראינו עם מיתוסים נוספים, גם לאיינטשיין יוחסה טענה דומה, ללא שום בסיס.

במקביל, מחקרים נוירולוגיים מוקדמים ולא אתיים במיוחד זיהו אזורים במוח שלא גרמו לתגובה מוטורית מיידית בעת גירוי חשמלי. האזורים הללו כונו "אזורים שקטים" ופורשו לעתים כ"אזורים כבויים". היום אנחנו יודעים שגם אם הם לא מקושרים לתנועה כלשהי, הם כן אחראים על פונקציות קוגניטיביות מורכבות כמו תכנון וקבלת החלטות, ושאין במוח שום חלק "כבוי" או שאינו בשימוש.

גם אם אנחנו עוד רחוקים מלפענח את כל סודות ההפעלה של המוח, לפי המציאות המדעית העכשווית, כל אדם משתמש ב-100% מהמוח שלו, וזאת לאור מספר טענות חזקות במיוחד. ראשית, אבולוציונית המוח האנושי הוא איבר "יקר" להחריד וחריג בממלכת החי. הוא מהווה בממוצע רק 2% ממשקל הגוף, אך צורך כ-20% מצריכת האנרגיה והחמצן. איברים שאינם בשימוש נוטים להתנוון או להיעלם בתהליך הברירה הטבעית כדי לחסוך במשאבים, ושלנו רק התפתח במורכבותו עוד ועוד. לא סביר שמוח "כבוי" ב-90% היה נשאר איתנו במשך מיליוני שנים של תחזוק רקמות מיותרות.

מעבר לכך, סריקות מוח מודרניות מראות שכל אזורי המוח פעילים במידה זו או אחרת לאורך היממה, בערות או בשינה. ועל דרך השלילה, ההיסטוריה הקלינית של פגועי ראש מראה כי אין במוח אפילו חלק אחד אשר פגיעה קבועה בו לא משפיעה באופן כלשהו על התפקוד היומיומי.

על כן, המיתוס השגוי נשען על בלבול מושגי וארוך-שנים בין קיבולת פיזית לבין מיומנות נרכשת. אין ספק שמוחנו הוא איבר ייחודי שבעזרתו אנחנו יכולים ללמוד דברים חדשים ולחזק קשרים עצביים. זו יכולת המשתנה בין בני אדם, ואצל אותו האדם לאורך השנים. אך זה לא אומר שאנחנו משאירים במוח חלקים "לא מנוצלים". המוח הוא איבר יעיל, מורכב ועמוס בעבודה, שאינו משאיר אף תא בודד מאחור.