המומחית שמסבירה: למה איראן לא מצליחה לייצר מטחים משמעותיים

"אם הייתה לאיראן יכולת להוציא מטח כבד, הם כנראה כבר היו עושים את זה", אומרת הילה חדד-חמלניק, מנכ"לית Moonshot שעוסקת בשיגור טילים בהנעה חשמלית, ובעבר חברה בצוות הפיתוח של כיפת ברזל. היא מתארת כיצד יכולת הטילים של איראן עדיין פגועה מאוד ביחס למלחמת 12 הימים ביוני 2025, למרות מאמצי השיקום, כמו גם תשתיות הפיקוד והשליטה, מה שמקל מאוד על המאמצים של מערכי ההגנה האווירית של ישראל. אך היא מזהירה: עדיין יכולות לקרות תקלות, וגם שברי טילים עלולים להיות מסוכנים. וגם: מה נותנת לנו מערכת הלייזר "מגן אור" שנכנסה לשימוש מבצעי בחודשים האחרונים?

● המדינה היחידה במפרץ שנותרה חסינה מאיראן
● באירופה מגנים את ההתקפות על מדינות המפרץ, ולא מגבים לגמרי את ישראל

את השיחה אנחנו מקיימים כשחדד-חמלניק בממ"ד, עקב עוד אזעקה מטיל איראני. אך בזמן שמספר האזעקות נרחב, היא אומרת "כל אחת מלווה במעט מאוד טילים". מדוע? "זה שילוב של יכולות שנפגעו בפעם הקודמת כמו משגרים וכמויות טילים. וכמובן הפיקוד והשליט שנפגעו בתחילת המתקפה. הוצאת מטחים עם טילים כבדים דורשת יכולות תיאום גבוהות. אפילו עצם ההמתנה יוצרת זמן חשיפה ארוך, ומגדילה את האפשרות שיורידו אותם לפני שהם יורים. אז הם מעדיפים להיחשף ולירות מיידית. בפועל, אם הייתה יכולת להוציא מטח, הם היו עושים את זה".

"לאיראן אין יכולת לכלכלת חימושים"

היא מסבירה שלא סביר שאיראן מנהלת כלכלת חימושים, אלא פשוט אין לה את היכולת. "למה הם יחכו? אין למה לשמור. מתקיפים אותם, וככל שיעבור הזמן יכולות ההגנה האווירית שלהם יישחקו עוד ועוד ויהיה קל בהרבה לתקוף מתוך המרחב של איראן. דווקא בזמן הזה הם הכי מוגנים יחסית כשעוסקים בפגיעה במערכי ההגנה ובבכירים. גם כל משגר שיורה עכשיו - יורידו אותו. מאוד יכול להיות שכבר עכשיו זה השיא". היא מסייגת ש"יכול להיות שבהמשך הם יצליחו להתארגן על מטח משמעותי, אבל כנראה שלא מעבר לזה".

סיבה נוספת לקושי לרכז מטחים היא "הפיזור של המטרות: איראן יורה לא רק על ישראל הפעם, אלא על כל הבסיסים האמריקאים ברחבי המפרץ. זה אמנם דורש שימוש בטילים אחרים, אבל משגרים הם משאב מוגבל, וכך גם הקשב ויכולת הפיקוד והשליטה של איראן".

ולמה מלכתחילה לירות במטחים גדולים? כדי להתגבר על ההגנה האווירית: "אם רוצים לדגדג את המערכות צריך כמויות. כי בטילים שמגיעים מאיראן יש 'תקציב זמנים' גבוה יחסית, ויש כמה הזדמנויות לפגוע. זה בניגוד לרקטת 40 ק"מ מעזה שיש בדיוק הזדמנות אחת ליירט אותה. המצב הנוכחי יחסית נוח למערכי ההגנה האווירית, שיכולים לנסות כמה פעמים עם מגוון האמצעים: חץ בטווחים של עשרות קילומטרים מעל הקרקע עד 100 ק"מ בחלל, קלע דוד בגבהים נמוכים יותר, וכיפת ברזל בגובה נמוך עוד יותר". גם כיפת ברזל, שנועדה ליירט פצצות מרגמה ורקטות קטנות יחסית, יכולה לסייע כשכבה אחרונה לפני הפגיעה, ויעילה כדי להתמודד עם שברי טילים גדולים: "הטילים מאיראן הם גדולים, ואפילו כשהם נשברים באוויר - כל שבר מלא באנרגיה קינטית יכול אפילו להוריד בניין". כך שגם אם יש יירוט מוצלח, תקלות יכולות לקרות, והיא מזהירה שלא להיכנס לשאננות.

"בתוך יום כמות הטילים תרד משמעותית"

המשמעות של זה היא שבעוד 24 עד 48 שעות, כמות הטילים צפויה לרדת משמעותית. בנוסף, היא מצביעה על הבדלים נוספים מהסיבוב הקודם: "אז לקח להם 18 שעות להגיב לראשונה, הפעם הם היו יותר דרוכים. מצד שני, יש להם הרבה פחות קני שיגור ופיקוד ושליטה. כדי לסנכרן התקפות כאלה צריך לדעת לעבוד ולנהל". אמנם בפעם הקודמת "אמרנו שהסרנו את האיום, אבל נראה שהם יודעים להשתקם. ובכל זאת, היכולות שהיו בעבר זה משהו שהם עבדו עליו במשך שנים. לא משהו שאפשר לשחזר בחודשים ספורים".

הבדל נוסף הוא הכניסה לשירות מבצעי של מערכת "מגן אור", שנמסרה לידי צה"ל בסוף 2025. המערכת מכווינה קרני לייזר עוצמתיות לעבר המטרה כדי להמיס חלקים קריטיים ולהפיל אותה מהאוויר. אך חדד-חמלניק מדגישה ש"מגן אור רלוונטי בעיקר מול כטב"מים, פחות מול טילים גדולים. המהירות והגודל שלהם לא מתאים לזה, הלייזר אפקטיבי נגד מטרות רגישות יחסית. בפעם הקודמת, שוגרו מאות כטב"מים, אך מלבד פגיעה משמעותית אחת הם לא היו מאוד אפקטיביים". ובכל זאת, יש לכך השפעה דרמטית על כלכלת החימושים של הצד הישראלי - "זה משחרר מסוקים, וטילי אוויר-אוויר יקרים. כל יירוט שמגן אור תבצע יחסוך לנו לא מעט כסף וציוד".