הפער בין מה שרואים באוצר למה שרואים ב-OECD

אף שהנסיעה לא דווחה לציבור ולא ברור מה בדיוק נאמר בהקשר של ישראל, בתוך ימים אחדים התגלו פערים חדשים בין תחזיות האוצר לכלכלת ישראל, לבין איך שרואים אותנו מבחוץ, בארגון המדינות המפותחות.

ביום רביעי פרסם OECD תחזית פסימית להתאוששות ישראל מסבבי הלחימה החוזרים ונשנים. בארגון חתכו בשליש את תחזית הצמיחה לקצב של 3.3%. כשהתפרסם הניתוח המאכזב למשקיעים, בידי האוצר כבר הייתה מוכנה לפרסום תחזית משלו, אופטימית בהרבה.

יומיים קודם לכן נחשף בגלובס שהכלכלן הראשי באוצר שמואל אברמזון צפוי לפרסם תחזית צמיחה חדשה ל-2026, בקצב של 4%. זו תחזית משופרת לעומת קודמתה, שפרסם האוצר בשלהי "שאגת הארי" ושצפתה בתרחיש החמור ביותר צמיחה של 3.3% בלבד - הנתון שלוקחים כעת ב-OECD כהנחת בסיס.

אף שהתחזיות הוורודות יחסית של האוצר יועדו לפרסום בתחילת השבוע, בירושלים המתינו עם ההודעה עד לאחר פרסום הדוח "המתחרה" של OECD. יתכן שהעיכוב מקרי, ויתכן שנועד לספק את "המילה האחרונה" למשקיעים.

ובכל זאת, נראה שפרוזנפר אימץ חלק מהאמירות ששמע בפריז. יומיים לאחר שנחת בארץ הוא דיבר בכנס אלי הורביץ על החשיבות בהקטנת החוב של ישראל בהוצאות הביטחון: "הממשלה השתמשה בכל כריות הביטחון שבנתה לאורך שנים", וקרא לשינוי סדרי העדיפויות בתקציב. יומיים אחר כך, הופיעו בדוח OECD ניסוחים כמעט זהים לנאומו וקריאה לישראל "לבנות מחדש את כריות הביטחון".

אם מסכימים על היעדים, אז מנין ההבדלים בין תחזיות האוצר ל-OECD? ייתכן שמקורם בפער באמון שהממשלה אכן תבצע את השינויים המתבקשים בסדרי העדיפויות שלה.

אורן דורי

סבסוד הפעוטונים נולד כדי לסייע להורים לצאת לעבוד. המדינה אומרת - נסבסד את הפעוטון לעובדים עם הכנסה נמוכה, ונהפוך את היציאה לעבודה למשתלמת. אלא שההיגיון הזה מתרסק ברגע שמכירים גם באברך כ"עובד". אדם כזה מקבל סבסוד של אלפי שקלים בחודש, ומתומרץ לא לצאת לעבוד לעולם. שהרי ברגע שיעבוד, הכנסתו תעלה, ובהתאם הסבסוד יפחת. מדובר ב"אברך של שרדינגר": הימנעותו מעבודה לא נחשבת לצורך מיצוי כושר תעסוקה, אבל מיעוט הכנסתו נחשב לצורך מבחן ההכנסה. לפי נתוני "בונים מחדש" שחשפה ח"כ אורית פרקש הכהן בכנסת, 70% ממשקי הבית החרדיים זכאים להנחות בפעוטונים, לעומת 28% בקרב היהודים הלא-חרדים.

כך יוצא שכסף שיועד להורים עובדים מגיע למשפחות שלא ממצות את כושר התעסוקה. קל וחומר כשמדובר במשפחות של עריקים חסרי מעמד, שלא רק שמסרבים להתגייס, גם ממשיכים ללמוד במקום לפרנס את משפחתם. בעבר הוצע לדרוש מיצוי כושר תעסוקה של שני ההורים כתנאי לסבסוד. לזניחת ההצעה הזו יש מחיר.

עידן ארץ

בימים אלה, שהדולר בשפל של מתחת ל-3 שקלים, הם זועקים שזה מביא לפיטורי עובדים בכל התעשייה הישראלית, שהייצוא המקומי קורס, שחברות בורחות לחו"ל. בהתאם הם דורשים מבנק ישראל להתערב וגם מהממשלה למצוא פתרונות (כלומר לתת להם עוד כסף).

בצר להם הם מצמידים לנגיד שלל תיאורים מבזים כמו "מנותק מהמשק, אדיש, הססן", טוענים שעוד רגע כל המשק נכנס למיתון (אף שאין לכך אינדיקציה), ואפילו מנסים לקדם צעדים לפגיעה בעצמאות בנק ישראל. והרי רק בשנים האחרונות למדנו עד כמה פגיעה בעצמאותו מסוכנת למדינה כולה.

אז מדוע זה נשמע כמו "זאב זאב" גם אם הפעם הם אולי צודקים? כי גם בשנת 2003, כשהדולר נסחר בשיא כל הזמנים, כמעט 5 שקלים לדולר, הם אמרו את אותם הדברים. כך למשל, הם קיימו אז מפגש עם בנק ישראל תחת הכותרת "הגנות התעשיינים מסיכון שערי מטבע - כלים ואסטרטגיות", בגלל מה שכונה אז "התגברות אי-הוודאות לגבי שערי החליפין של השקל מול מטבעות אחרים" (בגלל הפסקת ניהול שער הדולר על ידי המדינה ומעבר לשוק חופשי).

הנגיד ב-2013 סטנלי פישר אמר בכנסת ש"חלק גדול משיחותיי עם תעשיינים בשנים האחרונות עסק בשער החליפין". אז המטבע נע בטווח של 3.5-4 שקלים לדולר. פישר ציין כי התעשיינים "היו רוצים משק חזק עם מטבע חלש. אלו שני דברים שבדרך כלל לא הולכים ביחד".

וגם ב-2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, ביקש ח"כ יאיר לפיד ממחלקת המחקר של הכנסת להכין (ואכן נכתב) דוח על "העברת ייצור מישראל למדינות אחרות בשנים האחרונות". כבר אז טענו התעשיינים את מה שהם אומרים היום - שהרבה יותר חברות מעבירות פעילות לחו"ל. במחקר של הכנסת אגב הסבירו מנגד ש"אין נתונים חד-משמעיים המלמדים על היקף התופעה בארץ" של סגירת מפעלים והעברה לחו"ל. שער הדולר עמד על כ-3.4 שקלים לדולר.

אולי אם התעשיינים היו דוחפים לאורך השנים להורדת חסמים בירוקרטיים ולהגברת התחרות - כך שהייצוא מחו"ל היה גדל ומאזן את הייצוא העצום של ישראל - הם לא היו צריכים לצעוק היום כל כך הרבה.

נתנאל אריאל