האומץ לשבור את השתיקה: מדוע "שלום בית" מזויף הוא סכנה לעסק המשפחתי

הכותבת שותפה ב־Lansberg Gersick Advisors, פירמת ייעוץ מוכרת בעולם התומכת בהצלחתם המתמשכת של עסקים משפחתיים רב־דוריים. מזור מייעצת ומלווה עסקים ושותפויות משפחתיות בתחומי העברה בין דורית, גיבוש אסטרטגיה, ממשל תאגידי, פיתוח הון אנושי והובלת שינויים מורכבים. הטור יתפרסם אחת לחודש

בעסקים משפחתיים, הרגעים המסוכנים ביותר הם לעיתים דווקא השקטים שבהם. זהו השקט שמשתרר סביב שולחן החג, אך מתחת לפני השטח רוחש מתח רועם. אנו נוטים לחשוב ששתיקה היא סימן להרמוניה, אך כשהיא נובעת מהפחד להעלות נושאים נפיצים, היא הופכת לפצצה מתקתקת.

● לידיעת מפוטרי ההייטק: הטיפים שיאפשרו לכם למקסם רווח מהאופציות שקיבלתם
● המנהלת שממיינת מועמדים 30 שנה: זה יהיה האקס פקטור בראיונות עבודה בעתיד

דמיינו את הסיטואציה הבאה, המוכרת והכואבת: אתם יושבים מול בן משפחה אהוב - הבן, האחיינית, או אח שחלקתם איתו חדר. הראייה העסקית שלכם צלולה: ברור לכם שהם אינם מתאימים לתפקיד, שההתנהלות שלהם מעכבת את הצוות ופוגעת בתוצאות.

הבעיה שבמצב כזה הלב והראש משדרים אותות מנוגדים. הפחד לגרום כאב, הרצון לשמור על "שלום בית" והזיכרונות המשותפים, דוחפים אתכם לשתיקה. הנטייה הטבעית היא לומר לעצמכם "זה יסתדר", אך עמוק בפנים אתם יודעים שזו אשליה. בעסק משפחתי, דברים שלא נאמרו הם סדקים שקטים ביסודות; אתם לא תבחינו בהם, עד שהמבנה כולו יתחיל לזוז.

הנטייה המאוד אנושית שלנו היא לברוח מקונפליקטים. אנחנו מעגלים פינות, נמנעים מהאמת הקשה ומקווים שהדברים ייפתרו מעצמם. אך הימנעות היא דחיית קץ בלבד; היא מאפשרת לבעיות לצמוח בחשיכה, לשחוק את האמון והיא זו שמובילה בסוף לפיצוץ שממנו כולנו חוששים.

איך שוברים שתיקה בלי לשבור את המשפחה?

כדי לנהל קונפליקט במקום להיות מוצפים על ידו, משפחות חייבות ללמוד להחזיק בפרדוקסים. הדבר דורש מאיתנו לאמץ סוג חדש של מנהיגות.

ד"ר ברנה בראון, הידועה במחקריה על מנהיגות, אמפתיה ופגיעות, מסבירה שעוצמה אמיתית נובעת מהיכולת לגלם שתי תכונות מנוגדות בו־זמנית: להיות אמיצים ופגיעים, רכים ונחושים. במערכת המשפחתית־עסקית, היכולת הזו מתורגמת לאתגר ניהולי יומיומי הדורש מאיתנו לקיים חמלה לצד גבולות, כלומר לשאוף להרמוניה אנושית מבלי לוותר על מדיניות ברורה; לאזן בין אהבה לאחריות, תוך הגנה על הקשר המשפחתי מבלי להקריב את ההוגנות הארגונית או את התוצאות; ולשלב פגיעות עם עוצמה - האומץ להגיד "זה כואב" או "אני מפחד", מבלי לאבד את היציבות הנדרשת להובלה.

זוהי התמצית של מנהיגות אמבידקסטרית (דו־צדדית), או כפי שאני מכנה אותה: "מנהיגות של שתי אמיתות". זוהי המיומנות להחזיק כוחות מנוגדים בכפיפה אחת - אהבה ובהירות, חיבור ומבנה, חמלה ומשמעת.

חמשת צירי המנהיגות בעסק משפחתי

איך זה נראה בפועל? מנהיגות זו דורשת מאיתנו תנועה מתמדת לאורך "צירי מתח". בעבודתנו עם משפחות עסקיות, זיהינו חמישה צירים מרכזיים שבהם המתח הזה נוכח מדי יום. האתגר הניהולי אינו לבחור צד, אלא לנוע בגמישות לאורך הספקטרום בהתאם לסיטואציה המשתנה:

■ משימה מול אנשים: זהו ציר הניהול הקלאסי. מצד אחד, מיקוד ביעדים, בביצועים ובשורה התחתונה; ומהצד השני, מיקוד ברגשות האנשים בארגון, בלכידות וברווחת העובדים. מנהיגות של שתי אמיתות יודעת לדרוש ביצועים גבוהים מבלי לאבד את האנושיות או את המבט האישי באדם שמולנו.

■ חדשנות מול מסורת: כל עסק משפחתי פועל בתוך המתח שבין כבוד למורשת דור המייסדים (מסורת), לבין הצורך להשתנות ולאמץ טכנולוגיות ומודלים חדשים (חדשנות). החוכמה הניהולית אינה טמונה במחיקת העבר, אלא בזיקוק הערכים שלו והפיכתם למקפצה לעתיד.

■ סמכות מול שיתוף פעולה: האם החלטות מתקבלות בדרג המנהיגותי בלבד (סמכות), או בתהליך של דיון והסכמה רחבה (שיתוף פעולה)? מנהיגות אמבידקסטרית יודעת לזהות את הרגע שבו נדרשת נחרצות והכרעה, לעומת המצבים שבהם הקשבה ורתימה הן המפתח להצלחה.

■ טווח קצר מול טווח ארוך: בעולם העסקי קיימת דרישה מתמדת לרווחים ולתוצאות מידיות ("כאן ועכשיו"). מנגד, הפרספקטיבה המשפחתית מושתתת על סבלנות ועל השקעה לדורות הבאים. מנהיגות אפקטיבית נדרשת לאזן בין הצרכים העסקיים המיידיים, לבין החזון האסטרטגי ארוך הטווח שהמשפחה מופקדת עליו.

■ עסק מול משפחה: זהו הציר המרכזי המקפל בתוכו את המורכבות כולה - היכולת לקבל החלטות לטובת הארגון, תוך שמירה על החוסן והאחדות של התא המשפחתי. עלינו להבין כי לכידות משפחתית אינה בבחינת בונוס; היא תנאי הכרחי להמשכיות רב־דורית ולהצלחה עסקית בת קיימא.

הנטייה הטבעית היא להתמקם בנקודה הנוחה לנו על פני הציר. אנשי המעשה יימשכו בטבעיות לעבר ה"משימה" וה"סמכות", בעוד אלו המוכוונים להרמוניה ימצאו את מקומם בקוטב ה"משפחה" וה"שיתופיות". אך מנהיגות אמבידקסטרית דורשת מאיתנו לפתח את "היד השנייה". בדיוק כפי שיש לנו יד דומיננטית מבלי לוותר על היכולת להשתמש ביד השנייה כשנדרש, כך עלינו ללמוד להחזיק בשני הקצוות בו-זמנית מבלי לוותר על מי שאנחנו.

נהלו את המערכת, לא רק את הרגש

אומץ אישי הוא חיוני, אך הוא אינו מספיק. כדי לאזן בין צירי המתח הללו לאורך זמן, מנהיג אינו יכול להסתמך על כוח רצון בלבד; עליו להכיר בכך שהמשפחה היא מערכת. בדיוק כפי שהעסק דורש ניהול, כך גם המערכת המשפחתית זקוקה למבנה, לשפה משותפת ולתשומת לב נפרדת.

זהו השלב שבו המושג "ממשל תאגידי" הופך מהגדרה יבשה לכלי עבודה חיוני. בניית מנגנונים מוסדרים - כגון מועצה משפחתית או תהליכי קבלת החלטות שקופים - יוצרת את התשתית המאפשרת להחזיק בפרדוקס המובנה. משפחה שתשקיע ביצירת תשתית יציבה המעודדת דיאלוג פתוח, תדע להתמודד בעתיד גם עם השיחות הקשות ביותר, מבלי לפרום את המרקם המשפחתי.

להפסיק להתחבא: האומץ להיות שלמים

בסופו של דבר, מודל זה של מנהיגות הוא הזמנה לאומץ; האומץ שלא להתחבא מאחורי מסכות של מקצועיות קרה או הרמוניה מזויפת. זהו הכוח לחזור לאותה סיטואציה שפתחנו בה, להסתכל לבן המשפחה בעיניים ולומר: "אני אוהב אותך יותר מדי כדי לראות אותך נכשל בתפקיד הזה. בוא נחשוב יחד על פתרון".

כשאנו מצליחים לעשות זאת, קורה קסם. השתיקה המעיקה נעלמת, ובמקומה צומח משהו חזק בהרבה: אמון. אמון שנבנה על הידיעה שבמשפחה שלנו, אמת ואהבה אינן צריכות להתחרות זו בזו. הן יכולות, וחייבות, לצעוד יחד.

אל תסתפקו בנטייה הטבעית שלכם מנהיגות אמיתית היא היכולת להשתמש גם בצד הפחות דומיננטי שלכם, בהתאם לצורך שתיקה היא פצצה מתקתקת אומץ ניהולי הוא להגיד: "אני אוהב אותך יותר מדי כדי לתת לך להכשל בתפקיד" אומץ אישי לא מספיק ממשל תאגידי ומועצה משפחתית הם הכלים ששומרים על הגבולות כשהרגש מציף