מאחורי מסע הרכישות השקט של המיליארדרים

בחבל האריידאלן שבשוודיה יש יער שנמתח עד קו האופק. עצי מחט מכסים אלפי דונמים, אגמים קטנים פזורים ביניהם, ובין הגזעים חיים איילים, שועלים וציפורים. מרחב פראי ושקט. קשה לדמיין שמישהו ישלם עליו כסף.

ובכל זאת, יש מי שמשלם. 150 אלף דונם מהיער הזה, יותר מפי שניים משטחה של מנהטן, עברו לאחרונה לידיו של אלכס קארפ, מייסד ומנכ"ל פלנטיר. קארפ, שהונו הוערך ע"י פורבס ב־22 מיליארד דולר, שילם עבורו 22 מיליון דולר. בבעלותו גם חוות מנזר סנט בנדיקט בקולורדו, נכס של כ־15 אלף דונם שרכש בדצמבר האחרון תמורת 120 מיליון דולר.

● בכנס רובינהוד לסוחרים חובבי סיכון, לכל אחד יש סיפור כיצד התעשר
● הדולר נסחר בשיא של חצי שנה מול השקל. אלו הסיבות

קארפ לא לבד. רכישת שטחים טבעיים הפכה בשנים האחרונות לטרנד בקרב בעלי ההון הגדולים. אחד החלוצים של התופעה הוא יוהאן אליאש, איש עסקים שוודי־בריטי שהונו מוערך בכ־4 מיליארד ליש"ט, לשעבר מנכ"ל יצרנית ציוד הספורט HEAD. כבר ב־2005 רכש אליאש יער גשם באמזונס הברזילאי בגודל של כ־1.6 מיליון דונם, בערך פי 2.5 משטחה של ניו יורק. בהמשך רכש גם את Gethal Amazonas, יצואנית עץ שפעלה באזור, רק כדי להפסיק מיד את פעילות הכריתה שלה.

טים סוויני, המייסד והמנכ"ל של Epic Games, החברה שמאחורי משחק המחשב פורטנייט, מחזיק בהון שמוערך ב־5 עד 9 מיליארד דולר. מאז 2008, בעיצומו של משבר הנדל"ן הגדול בארה"ב, החל סוויני לאסוף באופן שיטתי עשרות אלפי דונמים של שטחי טבע פראיים, יערות בתוליים ורכסי הרים ברחבי מדינת צפון קרוליינה. הוא צבר למעלה מ־200 אלף דונם, כשבין הרכישות הבולטות ביותר שלו היו שמורת בוקס קריק (יער של כ־28 אלף דונם למרגלות הרי בלו רידג') ושמורת "ההר הצהוב הדרומי" שבהרי האפלצ'ים.

ביל גייטס, ממייסדי מיקרוסופט, החל לרכוש קרקעות חקלאיות ב־2013 וכיום מחזיק בכ־1.1 מיליון דונם בלפחות 17 מדינות בארה"ב. רוב הקרקעות פעילות ומגדלים בהן סויה, תירס, כותנה ואורז, ובמדינת וושינגטון גם תפוחי אדמה שחלקם הופכים לצ'יפס של מקדונלד'ס. בנוסף הוא מחזיק כ־100 אלף דונם של קרקע לפיתוח מחוץ לפיניקס שבאריזונה. את הקרקעות הוא מחזיק באמצעות Cascade Investment, חברת ההשקעות הפרטית שלו.

ג'ף בזוס, מייסד אמזון, מחזיק בשטח גדול עוד יותר: כ־1.9 מיליון דונם. רובו המכריע הוא חוות קורן במערב טקסס, מצפון לעיירה ואן הורן. בזוס התחיל ב־2004 עם חווה של כ־120 אלף דונם, ומאז הרחיב אותה לכ־1.6 מיליון דונם.

מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל מטא, אוסף קרקעות באי קאואיי שבהוואי מאז 2014. הרכישה הראשונה הייתה כ־3,000 דונם על החוף הצפוני תמורת כ־100 מיליון דולר. מאז הוסיף עוד שטחים, ובהם כ־4,000 דונם של קרקע חקלאית שקנה אשתקד תמורת כ־65 מיליון דולר. כיום הוא מחזיק באי ביותר מ־9,300 דונם, במתחם שנקרא "חוות קואולאו". לפי המגזין Wired, הרכישות והבנייה במתחם עלו כ־270 מיליון דולר. במרץ השנה רכש ב־170 מיליון דולר מגרש בן 8 דונם עם אחוזה על קו המים באי הפרטי והמגודר אינדיאן קריק שבמיאמי, שזכה לכינוי "בונקר המיליארדרים".

סטן קרונקי, בעליה של קבוצת הכדורגל ארסנל, מחזיק בתואר בעל הקרקעות הפרטי הגדול ביותר בארה"ב עם יותר מ־10 מיליון דונם, שטח גדול מהפארק הלאומי יוסמיטי.

כמה שווה יער

כדי להבין למה כל אחד מהם קנה, צריך קודם להבין מה בכלל שווה יער, אך לשאלה הזו אין תשובה אחת. ערכו של יער נקבע על בסיס שלושה מאפיינים, וכל אחד מהם מושך רוכשים אחרים.

הראשון, והעתיק ביותר, הוא הקרקע עצמה. אחרי המשבר הפיננסי של 2008, כשמשקיעים חיפשו מקלט מפני טלטלות השווקים, הם גילו מחדש את הקרקע החקלאית, נכס מוחשי שנוטה לעלות בערכו יחד עם האינפלציה. העניין התחזק עוד יותר אחרי הקורונה, וגם משקיעים מוסדיים מתייחסים היום לחקלאות וליערות כחלק מעולם ה־Private Real Assets - נכסים מוחשיים שמגוונים את התיק ומגנים במידה מסוימת מפני אינפלציה.

לפי סטיב ברואר, נשיא חברת הנדל"ן החקלאי Peoples Company, הקרקע החקלאית בארה"ב לבדה הפכה לסוג נכס בשווי של כ־4.3 טריליון דולר. לפי משרד החקלאות האמריקאי, מחיר הקרקע עלה ב־2025 ב־4.3%, לכ־4,350 דולר לאקר בממוצע.

ברקע יש חשבון פשוט של היצע וביקוש. האוכלוסייה בעולם גדלה, בעוד שהשטח הניתן לעיבוד הולך ומצטמצם. ומה שלא יקרה, אנשים תמיד צריכים לאכול: הביקוש למזון לא נעלם כשהבורסה נופלת, ולכן קרקע חקלאית יכולה לאזן תיק השקעות שמבוסס בעיקר על מניות. לתחרות הזו הצטרפו לאחרונה שחקניות חדשות: ענקיות ה־AI שמחפשות שטחי ענק, כולל חוות, להקמת מרכזי נתונים.

המאפיין השני הוא העץ. עצים הם חומר גלם לבנייה, לריהוט, לנייר ולאריזות, וכשהמחירים במשק עולים, גם מחיר העץ נוטה לעלות. ניתוח של חברת ההשקעות Nuveen על נתוני 1991-2024 מצא שתשואות היערות בארה"ב נעו בכיוון האינפלציה, בזמן שמניות ואג"ח נעו בכיוון ההפוך.

"משקיעים ביערות בדרך כלל לא מחפשים סיכון גבוה ותשואה גבוהה", אמרה לפורבס אנג'לה דייוויס, נשיאת Campbell Global, חברה בבעלות ג'יי.פי מורגן שמנהלת יערות בשווי 10 מיליארד דולר בארה"ב, באוסטרליה ובניו זילנד. לדבריה, הם מחפשים תשואה יציבה, הגנה מפני אינפלציה, ומשהו שלא זז יחד עם הבורסה. יער שמנוהל נכון, היא אומרת, יכול להניב כ־4.4% בשנה ממכירת העץ בלבד, ועם עליית מחירי העץ לאורך זמן ומכירת קרדיטי פחמן, התשואה הכוללת יכולה להגיע ל־7%. והסוד הוא סבלנות: "תן לו לגדול. תמכור כמות גדולה יותר, במחיר גבוה יותר, מאוחר יותר", אמרה.

זה ההיגיון שליווה את בעלי היערות במשך דורות: העצים גדלים עשרות שנים, וכשהם מבשילים כורתים, מוכרים ונוטעים מחדש. בשוודיה, לפי בלומברג, יש משפחות שמחזיקות ביער מאז המאה ה־19 ומתייחסות אליו כקרן פנסיה לכל דבר: את העץ הן מוכרות לענקיות כמו SCA, יצרנית הנייר שמחזיקה בעצמה שטחי יער עצומים, ואת היער מורישות לילדים. אותה SCA היא שמכרה לקארפ את היער שלו, ולדבריה, מכרה אותו משום שלא היה אופטימלי ליערנות. לפי ההיגיון הזה, היער שקארפ קנה שווה מעט. אם הוא שווה לו 22 מיליון דולר, הסיבה כנראה נמצאת במקום אחר.

המאפיין השלישי הוא החדש ביותר יחסית: היער כדומם. עצים סופחים פחמן דו־חמצני ואוגרים אותו, ומזה נולד שוק קרדיטי הפחמן. חברה שפולטת גזי חממה קונה קרדיטים מפרויקט יער, ומקזזת את הפליטות שלה.

באינדונזיה אפשר לראות את שני הדורות של השוק הזה. באי בורנאו, פרויקט רימבה ראיה שומר על יער ביצות כבול שהיה אמור להפוך למטעי דקלים. הכבול שמתחת לעצים אוגר פחמן שהצטבר במשך אלפי שנים, והפרויקט מוכר קרדיטים על כך שהפחמן הזה לא ישתחרר. זה הדור הראשון: לשלם כדי שיער לא ייכרת. מזרחה משם, באי סולאווסי, פועל פרויקט מהדור החדש: הוא לא שומר על יער קיים אלא נוטע יער חדש בשטח מנוון, והעצים שגדלים סופחים פחמן שכבר נפלט לאטמוספרה. את הקרדיטים שלו קונות, בין השאר, גוגל וטנסנט, שהתחייבו לאפס את טביעת הפחמן שלהן עד 2030. אבל אצל גוגל, למשל, הפליטות דווקא עולות, בעיקר בגלל מרכזי הנתונים העצומים שמפעילים את שירותי ה־AI. כדי לסגור את הפער הן קונות קרדיטים. ביולי התחייבה גוגל לקנות מהפרויקט 260 אלף טונות של קרדיטים על פני עשר שנים, וטנסנט התחייבה ל־300 אלף טונות.

כך או כך, הרעיון שמאחורי השוק הזה שינה משהו יסודי: לעץ יש מחיר גם כשהוא עומד על תילו.

למה המיליארדרים קונים

הסיבות לרכישת היערות מגוונות. סוויני למשל לא קונה קרקע כדי להרוויח ממנה, אלא כדי שאף אחד אחר לא יהרוס אותה. הוא רשם על השטחים הללו "זיקות הנאה לשימור" - צעד משפטי קבוע ובלתי הפיך שמונע בחוק כל בנייה, פיתוח, או כריתת עצים, גם עבור בעלים עתידיים.

כשחברת החשמל הענקית דיוק אנרג'י תכננה להעביר קווי מתח גבוה מסיביים שיחצו ויחריבו חלקים נרחבים משמורת בוקס קריק, סוויני ניהל נגדה מאבק משפטי עיקש ומתוקשר שנמשך שנים, עד שהצליח לבלום את הפרויקט לחלוטין.

והוא לא הסתפק בזה. ב־2021 העביר את כל 30 אלף הדונמים של "ההר הצהוב הדרומי" כתרומה לארגון שימור מקומי, במה שהפך לתרומת הקרקע הפרטית הגדולה ביותר בהיסטוריה של צפון קרוליינה. במקביל, הוא משקיע משאבים רבים בשיקום אקולוגי של האזורים שקנה, ומממן ביולוגים ואנשי מקצוע שמנקים את היערות, נוטעים עצים מקומיים ומגינים על מאות מינים נדירים של צמחים ובעלי חיים שנמצאים בסכנת הכחדה. "אם אפשר להגן על קרקע לצמיתות, היא תחיה יותר מכל אדם", אמר.

גם אליאש קנה כדי לשמר. העניין שלו בסביבה נולד מתצפית אישית: בילדותו בשטוקהולם נהג לגלוש בסקי מסוף אוקטובר ועד אפריל, וכשהבחין שזה כבר לא אפשרי בגלל שינויי האקלים, החל לחקור אמנות סביבתיות בינלאומיות כמו פרוטוקול קיוטו.

ביל גייטס מייצג היגיון אחר: הקרקע כמפעל. "קבוצת ההשקעות שלי בחרה לעשות את זה", כתב ב־Reddit כשנשאל על הרכישות. "זה לא קשור לאקלים". הוא הוסיף שזרעים יצרניים יותר יכולים לעזור למנוע בירוא יערות ולסייע לאפריקה להתמודד עם משבר האקלים. בפודקאסט של טרבור נואה ב־2023 היה ישיר עוד יותר: את ההחלטה קיבלו האנשים שמנהלים את כספו כדי להשיג תשואה טובה, "כך שהקרן תוכל לקנות יותר חיסונים". כלומר, אצל גייטס הקרקע היא פשוט השקעה: נכס יציב, מוחשי ומניב.

בזוס, לעומת זאת, רכש שטחי מרעה צחיחים במדבר שבמערב טקסס והקים עליהם את חוות קורן, שבה נמצא אתר השיגור של חברת החלל שלו Blue Origin. לדברי החברה, היא בחרה באזור כי הוא מספק שטח פתוח ובטוח לניסוי ולשיגור של טילים. את השטח הוא אסף בשקט, חלקה אחר חלקה, תחת שמות שונים, ככל הנראה כדי שזהותו לא תיחשף והמחירים יזנקו. בשיטה דומה השתמש גם וולט דיסני כשקנה את הקרקעות לפארק שלו בפלורידה. מלבד אתר שיגור, על פי בלומברג , בזוס גם בנה שם מקום מפלט של ממש עבור משפחתו.

בתוך אחד ההרים באזור מממן בזוס בעשרות מיליוני דולרים את בניית "שעון 10,000 השנים" של קרן Long Now, ארגון שמקדם חשיבה לטווח ארוך מאוד. השעון נועד לתקתק 10,000 שנה, והקוקייה שלו תצא פעם באלף שנה. מי שירצה לוודא שהוא עובד, יצטרך להתאזר בסבלנות.

אצל צוקרברג קשה להפריד בין חווה, בית ומפלט. המתחם בקאואיי מוקף חומת אבן. לפי תחקיר של מגזין Wired, העובדים במתחם חתומים על הסכמי סודיות, ונבנה בו גם מקלט תת־קרקעי עם אספקת מזון ואנרגיה משלו. לדברי נציגיו, הוא בונה שם בית למשפחה ומרחיב פעילות של חקלאות ושימור: חוות ג'ינג'ר וכורכום אורגניות, משתלה לצמחייה מקומית, ושיתוף פעולה עם מומחים להגנה על ציפורים בסכנת הכחדה. הוא מדגיש שאחרי הרכישה ביטל תוכנית לבנות במקום 80 בתי יוקרה, ושפחות מאחוז אחד מהשטח מפותח.

בפודקאסט Idea Generation סיפר צוקרברג שהוא מנסה ליצור את הסטייק המושלם, ומגדל לשם כך בקר מגזעי ואגיו היפני ואנגוס, שנחשבים לגזעי הבשר המשובחים בעולם. לפי הגארדיאן, הפרות שלו נהנות מתנאים מפנקים, ניזונות מתפריט מיוחד הכולל אגוזי מקדמיה ובירה תוצרת החווה עצמה.

כשצוקרברג קנה השנה אחוזה באי אינדיאן קריק במיאמי, הוא הצטרף לבזוס, לפיטר תיל, לקן גריפין וללארי אליסון, שכבר עברו לפלורידה, מדינה ללא מס הכנסה מדינתי, ולגל של מיליארדרים שנמלטים ממס עושר מתוכנן בקליפורניה.

ומה עם קארפ? התשובה עדיין פתוחה, והוא עצמו לא הסביר את הרכישה. לפי הסכם הרכישה, קלאדוניה, החברה שהוקמה במיוחד לעסקה, תעסוק בקרקע ב"יערנות ופעילויות קשורות". לדברי חברת דירקטוריון בקלאדוניה, לבעלים החדש "אכפת מיופייה של הקרקע ומשימורה".

מישהו משלם את המחיר

לא כולם רואים ברכישות האלה סיפור יפה. למשל הציידים בשוודיה. ביוני הם גילו בתיבת הדואר מכתב שבישר להם שהיער שבו צדו במשך דורות נסגר בפניהם. רק בסוף ספטמבר התברר להם שהמכתב הגיע מאלכס קארפ, מנכ"ל פלנטיר.

בכפר הקטן סטורשה קאפל שגובל עם היער תהו מדוע איש טכנולוגיה קונה שטח הררי ומיוער בעל תפוקה מסחרית נמוכה, ונפוצו שמועות על חוות שרתים ואפילו על מכרות. נציגי קארפ הכחישו את כולן, והבטיחו שזכות הגישה הציבורית לשטח נשמרת ושההסכמים עם הדייגים יימשכו. לציידים זה לא עזר. ברקע עמדה גם זהותו של הקונה: פלנטיר, חברה שנויה במחלוקת שמחזיקה בחוזים עם הצבא ועם המשטרה בשוודיה עצמה.

בקאואיי, כשניסה צוקרברג לאלץ משפחות מקומיות למכור לו זכויות בחלקות קטנות בתוך החווה, היו שכינו אותו "הפנים של הניאו־קולוניאליזם". גם הרכישה של אליאש באמזונס עוררה ביקורת בברזיל. גורמים מקומיים וארגוני סביבה טענו שהרכישה מעוררת שאלות של ריבונות ושליטה במשאבי טבע, ובעיתונות הבריטית כונה המודל שלו "קולוניאליזם ירוק". אליאש דחה את הטענה והסביר שהוא לא קנה את היער כדי לנצל אותו, אלא כדי להשאיר אותו כפי שהוא.

בשבוע שעבר עלה בזוס למקום השני ברשימת האנשים העשירים בעולם, עם הון שמוערך ב־368 עד 380 מיליארד דולר. הקפיצה המשמעותית בעושרו התרחשה בעקבות סבב גיוס כספים מוצלח של Blue Origin, שהוסיף להונו האישי עשרות מיליארדי דולרים באחת. השכנים שלו בעיירה המדברית ואן הורן, המונה פחות מ־2,000 תושבים, והיחידה במחוז עצום של שטחים צחיחים והרים, מרוצים הרבה פחות. כשבזוס הגיע, התושבים חלמו על מקומות עבודה ותנופת תיירות. בפועל, כפי שתיאר זאת בלומברג, בסיס החלל חי לצד העיירה ב"דו־קיום לא נוח". מתוך 275 המשרות הקבועות באתר, מעטות אם בכלל הלכו לתושבים. רובם לא יודעים מה קורה מאחורי הגדר, וכשהם שואלים, עובדי החברה עונים שהם חתומים על הסכמי סודיות.

החברה בנתה בעיירה 12 בתים ובניין של 48 דירות, וכולם התמלאו בעובדים בשכר גבוה, רובם מחוץ לטקסס. לשכר הגבוה היה מחיר: ההכנסה הממוצעת בעיירה עלתה, והיא איבדה את הזכאות למענקים ממשלתיים לקהילות מעוטות הכנסה, שמימנו כבישים ומכלי מים.

ב־2023 חשף בלומברג שתחנת החלל הבינלאומית זיהתה ענן מתאן, גז חממה חזק במיוחד, מעל אתר הניסויים.

מגרש משחקים מבודד ומזהם

השילוב הזה בין פליטות מזהמות, רכישה חשאית דרך חברות קש ותועלת כלכלית שלא חלחלה לכולם הפך בעיני המבקרים את ואן הורן לסמל לפער המעמדות המודרני: מגרש משחקים מבודד ומזהם עבור האולטרה־עשירים.

במשך דורות, יער היה שווה בעיקר את מה שאפשר להוציא ממנו: עצים, נייר, קרקע. עכשיו נבנה סביבו שוק שמנסה לתת מחיר גם למה שקורה אם פשוט לא כורתים אותו: לפחמן שנשאר בו, למים שהוא שומר, למינים שחיים בו. ייתכן שזו הדרך היחידה להציל אותו. אבל יש גם צד אחר: מה שיש לו מחיר, אפשר גם לקנות. וזה אולי מה שהמיליארדרים מבינים לפני כולם. אם עץ חי שווה כסף, השאלה לא רק כמה הוא שווה, אלא של מי הוא.

ואולי כדאי לזכור סצנה אחת מהסרט How to Live on Earth. במחוז סצ'ואן שבסין, אחרי שקוטלי חרקים חיסלו את הדבורים, חקלאי תפוחים מאביקים את העצים שלהם ביד. הם עוברים בין הענפים עם מקלות קטנים, פרח אחר פרח, שורה אחר שורה. מה שהדבורה עשתה בחינם, בתעופה של שנייה, הפך לעבודה של ימים שלמים. זה הרגע שבו מגלים כמה שווה הטבע: כשהוא כבר לא שם.

"שימור קרקע הוא הדבר המעשי והמשתלם ביותר שאנחנו יכולים לעשות כדי להגן על הטבע ועל עתיד כדור הארץ", אמר סוויני.