המחיר על ביזיון בית משפט: קנס של 4,000 שקל. ליום

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה השבוע ערעור שהגישה אישה המתגוררת עשרות שנים במבנה בחוף מציצים נגד פסק הדין שהורה לפנותה. מדובר בשטח בבעלות המדינה ועיריית ת"א היא בעלת הזכות להחזיק בו, לאחר שהודיעה על הפקעתו לצרכים ציבוריים

האישה טענה כי מצבה הרפואי אינו שפיר והיא רכשה את הקרקע בשנות השישים עם בעלה. בית משפט השלום פסק כי האישה ומשפחה נוספת שמתגוררת במקום לא הוכיחו זכות חוקית להחזיק בקרקע. השופטים עידית ברקוביץ, יונה אטדגי וטל לוי־מיכאלי דחו את הערעור. הטענה להחזקת השטח ברישיון מאחר שהעירייה לא פעלה נגד מי שעושים שימוש בקרקע - נדחתה. נקבע כי רק בנסיבות חריגות ביותר תתקבל טענה על החזקת שטח ברישיון נוכח האינטרס הציבורי בשימוש בקרקע ציבורית.

"אין לייחס לרשות ציבורית הסכמה משתמעת למתן הרשאה רק מעצם העובדה שלא פעלה נגד מחזיק שלא כדין, וכי רשות כזו היא אישית ואינה ניתנת להעברה או להורשה". עוד נקבע כי התנגדות העירייה ורשות מקרקעי ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבי התראה ובתביעת הפינוי, מבטלת כל רשות נטענת.

השופטים הדגישו שלא הוצגה כל ראיה שיכולה ללמד על הסכמת העירייה או רמ"י להחזקה בקרקע על ידי האישה, ולכן נקבע שאין לה זכויות ואין לה הגנה מפני תביעות פינוי.

באשר לזכותה לפיצוי, עומדות ותלויות תביעות לפיצויים שהגישה האישה. נקבע כי בהינתן קיומה של תביעה עצמאית לפיצויים - אין מקום לקיים דיון בשאלות הזכאות לפיצויים ואין מקום להתנות את הפינוי בפיצוי. הדרישה של האישה לספק לה דיור חלופי נדחתה. חוק התכנון והבניה קובע כי בהליכי הפקעה לא יפונה בית מגורים אלא לאחר שהועמד שיכון חלופי סביר, אך מתנה זאת בכך שלדייר בבית "זכות שבדין או זכות שביושר". בית המשפט קבע כי למערערת אין זכות כזו בקרקע עליה היא מתגוררת ולכן גם אינה זכאית לדיור חלופי. מועד הפינוי נקבע ליום 31.12.2026.

הייתה החלטת פינוי גם לגבי המשפחה הנוספת בשטח, ולאחרונה נפסק לטובתה פיצוי של 2.25 מיליון שקל. לאישה, על פי עורך דינה משה קמר, הוצע בעבר פיצוי של 3 מיליון שקל.

משמעות הפסיקה: גם אם אדם מתגורר על קרקע והרשות בעלת הקרקע לא פועלת נגדו - לא ניתן לייחס לה הסכמה משתמעת להרשאה לשימוש בקרקע

מספר תיק: 16593-01-26

ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים דחה החודש תביעת אישה לקבל מחצית מדירת בעלה שנרכשה סמוך לפני הנישואים. בני הזוג נישאו בשנת 2016 ובמהלך הנישואים נולד בנם היחיד. בשנת 2023 עזבה את הבית עם הבן למקלט לנשים נפגעות אלימות.

מספר חודשים לפני החתונה רכש הגבר, שיוצג על ידי עו"ד ארתור שני מייסד משרד ארתור שני ושות', דירה ב־1.15 מיליון שקל מהון עצמי, הלוואה מהוריו ומשכנתא שנרשמה על שמו. החזר המשכנתא נעשה מהחשבון המשותף עם האישה. לחשבון זה הפקיד הגבר את המשכורת בעוד האישה המשיכה לנהל חשבון פרטי אליו הפקידה את מרבית הכנסותיה ודמי שכירות שהתקבלו מדירה שבבעלותה. ערב הנישואים בוצע בדירה שיפוץ ב־40 אלף שקל ומיד לאחר החתונה עברו בני הזוג להתגורר בדירה למשך כשנה וחצי־שנתיים. בהמשך עברו לדירות שכורות.

השופט משה בראון מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים קבע שדירת הגבר היא נכס חיצוני לנכסי בני הזוג אותם יש לחלק, בהתאם לחוק יחסי ממון שמחריג נכסים שהיו לבני הזוג לפני החתונה. ניתן לקבוע שנכס חיצוני הוא משותף, אך לא מספיק לטעון רק לקשר הנישואים כמצדיק שיתוף אלא יש להוכיח "דבר מה נוסף". האישה הציגה ראיות שההלוואה לשיפוץ הדירה שנלקחה מאמו של הגבר הוחזרה מחשבונם המשותף, המשכנתא שולמה מהחשבון המשותף, ובמשך חצי שנה הגבר לא עבד. אביה של האישה הוביל את הליך התמ"א בבניין והאישה היתה מעורבת בניהול השוטף של שכר הדירה לאחר שבני הזוג עברו ממנה.

השופט קבע כי האישה לא הוכיחה "כוונת שיתוף" מצד הגבר ולא הוכח "דבר מה נוסף" שמכוחו יש לתת לה זכויות בדירה. הנימוקים לכך: החיים המשותפים לא היו ארוכים, הדירה נרכשה לפני הנישואים מההון של הגבר וכספי אימו, הם גרו תקופה קצרה בדירה והשיפוץ לא היה השקעה משמעותית.

דרישת האישה לחלוקה לא שוויונית של הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות נדחתה. "אין די בעצם קיומו של פער כלכלי או בתחושת אי־שוויון כללית". נקבע כי אלימות כשלעצמה אינה מהווה סיבה לחלוקה לא שוויונית והיא לא הוכיחה קשר בין האלימות למצבה הכלכלי.

משמעות הפסיקה: כדי לקבל זכויות בנכס שאחד הצדדים קנה לפני הנישואים יש להוכיח נסיבות מהותיות המלמדות על רצון לשתף בנכס, מעבר לחיים המשותפים

מספר תיק: 47839-07-23

בשנת 2023 בעלי דירות בבניין ברחוב אנה פרנק בבת ים זכו בפסק דין נגד היזם "גאון חברה לבניין והשקעות", בו נקבע שהחברה תתקן את הליקויים בחיפוי החיצוני של הבניין. פסק הדין הסתמך על מומחה בימ"ש ומהנדס העיר בת ים. שלוש שנים לאחר פסק הדין, התיקון לא בוצע. ברקע בקשות קודמות לצו ביזיון בימ"ש וטענות החברה שהעיכוב נובע מסיבות חיצוניות.

בעלי הדירות הגישו בקשה לפקודת ביזיון בימ"ש כדי לחייב את החברה לבצע את התיקון. השופט יעקב שקד מהמחוזי ת"א קיבל את הבקשה באופן חריג. בדיון שהתקיים החודש טענה החברה שקיימת מניעה לבצע את העבודות בשל סכסוך על בעלות בחברה. השופט קבע שהטענה נעדרה אסמכתא ולכן נדחתה.

"אין מנוס אלא לקבל את הבקשה. זה מספר שנים שהנתבעת לא מבצעת את העבודות באמתלות שונות. המבנה הוכרז מסוכן זה מכבר. מומחה קודם קבע שיש סכנה בטיחותית של ממש", הוסיף השופט. הוא דחה את טענת החברה שלא קיבלה הוראות קונקרטיות ונקבע שהומצאה לה תוכנית ביצוע לפני כמעט שנה. אמנם אין בתוכניות מועד לתחילת עבודות, אך נקבע שאלו יבוצעו ללא דיחוי בדצמבר 2025. "הטענה בדבר היעדר מועד לתחילת עבודות מתחכמת וסותרת את החלטות ביהמ"ש ואת הסכמות הצדדים".

נקבע שהחברה תחל בעבודות תוך 14 ימים ממתן ההחלטה, ואלו יבוצעו ברציפות יום יום למעט שבתות וחגים. בכל יום שלא תחל את העבודה תשלם החברה קנס בגובה 4,000 שקל לטובת המדינה. הדיירים יוצגו ע"י עו"ד צוק רימר ממשרד רימר, ארנון עורכי דין.

עו״ד גיורא בלופרב מסר בשם החברה: "בעקבות פטירת מייסד החברה ופרוץ סכסוך ירושה קשה בין יורשיו ובני המשפחה, נקלעה החברה לנסיבות משפטיות, אשר מנעו ממנה מלהשלים את העבודות שהתחייבה בהן עפ"י הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, זאת בנוסף להליכים חסויים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, אשר מעכבות את השלמת ביצועו של של הסכם הפשרה.

"החברה עמדה בכל התחייבויותיה הכספיות במסגרת הסכם הפשרה, ואף ביצעה חלק מהעבודות המתחייבות עפ"י ההסכמות. בנסיבות אלה, פסק הדין שניתן לא משקלל את מאמצי החברה לקיום הסכם הפשרה, חרף הנסיבות המשפטיות האובייקטיביות. החברה תגיש בקשה לעיכוב ביצוע ובכוונתה לערער לבית משפט עליון על פסק הדין שאינו מידתי ואינו משקף באיזון ראוי את נסיבות העניין לעמדתה. החברה תעשה ככל יכולתה להשלים את העבודות במלואם, מיד בסמוך לאחר הסרת המגבלה המשפטית".

משמעות הפסיקה: צד שלא מקיים פסק דין חשוף לסנקציות מכוח פקודת ביזיון בית משפט

מספר תיק: 56147-06-18