הנתונים ששוברים את המיתוס על העבודה מהבית

בישראל יש כמעט 5 מיליון מועסקים, שאינם מתנהגים כמקשה אחת, וההבדלים ביניהם יכולים לספק תובנות רבות על שוק העבודה. בחודשים הקרובים נפרסם בגלובס סדרת ניתוחים של חברת חילן, המבוססים על נתונים ממאות אלפי עובדים, בסקטורים שונים. הממצאים עשויים לסייע למעסיקים לגבש מדיניות

עבודה חלקית מהבית הפכה בשנים האחרונות לסטנדרט בשוק העבודה. משבר הקורונה הפך את העבודה מהבית מעניין נדיר לחובה של ממש, אך גם לאחר שזו שככה, הרצון לעבוד לפחות חלק מהימים מהבית נשאר. ענף ההייטק מוביל, אך כמעט בכל שוק העבודה עובדים לפחות יום אחד מהבית, ולעיתים קרובות אפילו יותר. חלק מהסיבות לכך הן משפחתיות - דווקא צעירים נוטים להגיע יותר למשרד, בעוד שהורים לילדים מעדיפים יותר ימים מהבית.

בעזרת נתוני חילן ואליו, חברת שכר וכוח אדם המכסה מעל מיליון וחצי עובדים, בעיקר בחברות גדולות, ניתן לעקוב אחרי המגמות והשונות בכוח העבודה הישראלי.

● הנדסה במקום מחשבים: איך נראית מפת הביקושים לתואר ראשון?
● במייל קבוצתי בבוקר: למה הפיטורים בהייטק האמריקאי כל־כך אכזריים

ב-2019, שנת הבסיס, עבודה מהבית הייתה נדירה למדי. על פי פרופ' אסף אברהמי, מנכ"ל חילן ואליו, "טרם פרוץ מגפת הקורונה, העבודה מהבית הייתה עדיין דפוס עבודה מצומצם יחסית. שיעור העובדים שעבדו מהבית עמד על כ־15%-17%, ושיעור שעות העבודה שבוצעו מהבית היה כ־2% בלבד. גם בקרב העובדים שעבדו מהבית, הממוצע עמד על פחות מיום עבודה אחד מהבית בשבוע. עבודה מהבית שימשה בעיקר להמשך יום העבודה ולא כתחליף לעבודה מהמשרד".

קשה היה לחזור לאחור

אלא שמגפת הקורונה שינתה הכול: הסגרים, הבידודים וההרחקה החברתית הכריחו את כולם להתרגל לעבודה מלאה או כמעט מלאה בבית.

לאחר שהקורונה דעכה, והעולם חזר (פחות או יותר) לשגרה, החלה תנועה חדשה של חזרה למשרדים. אך מרגע שאנשים טעמו את העבודה מהבית, על הנוחות הגדולה יותר שהיא מציעה, היה קשה בהרבה לחזור לאחור. כך שבכל פעם שמתרחש אירוע חירום אחר, כמו מלחמה קרקעית עצימה או טילים מאיראן, אנשים כבר יודעים כיצד לעבוד מהבית, ואף מורגלים בכך. ביוני 2025 למשל, במהלך מערכת "עם כלביא" מול איראן, שיעור שעות העבודה מהבית זינק ל-46%, ביחס ל-27% בדצמבר 2024 ו-2025 כאחד.

אך העלייה בעבודה מהבית מתרחשת לא רק במצבי חירום, אלא גם בשגרה של ענפים מסוימים. בהייטק, למשל, 35% מהשעות השבועיות מתבצעות מהבית, כאשר פחות משני שלישים בממוצע מתבצעות מהמשרד. גם תחומי הפיתוח הרפואי (ביוטכנולוגיה, תרופות, מכשור רפואי) מגיעים ל-29% משעות העבודה מהבית.

גם תחומים כמו מוסדות פיננסיים (23%) ותקשורת (20%), מכילים מעל יום בשבוע של עבודה מהבית. לעומת זאת, בתחומים המחייבים נוכחות פיזית, עבודה מהבית כמעט לא קיימת: כך למשל בשמירה (1%), ברפואה (8%), ואף בחברות ממשלתיות ושלטון מקומי (7%).

כאשר בוחנים את העבודה מהבית לפי דורות, מגלים שזו לאו דווקא נחלת הדור הצעיר: בחלוקה הגסה המקובלת לדורות, בדור Z (נולדו ב-1997-2012) רק 31% משעות העבודה מבוצעות מהבית. בשיא מחזיקים דור Y, המבוגר במעט מהם, שם כמעט חצי (45%) משעות העבודה מתנהלות מהבית.

גם 41% משעות העבודה מקרב עובדי דור ה-X המבוגר יותר מתבצעות מהבית, וניכרת ירידה משמעותית רק בעובדים המבוגרים ביותר, הבייבי בום ילידי 1945-1964, שחלקם כבר פרשו לפנסיה בשלב זה - ומבין מי שנשארו לעבוד, 31% בלבד מהשעות מתבצעות מהבית. על פי פרופ' אסף אברהמי "אצל עובדים צעירים האינטראקציות החברתיות חיוניות ליצירת קשרים עם עובדים ועם מובילי דעה, ליכולת למידה לא פורמלית, ולחשיפה שלהם כלפי הארגון".

השפעת חיי המשפחה

אך נראה שסיבה פשוטה יותר לפער הדורי היא הצורך בחיי בית ומשפחה: הנשואים עובדים מהבית (29%) מעט יותר מאשר הרווקים (25%) ורק 24% משעות העבודה של עובדים ללא ילדים קטנים (עד גיל 11) הן מהבית. זאת לעומת 30-34 אחוזים אצל עובדים שיש להם ילדים קטנים בבית. הצורך לטפל במשפחה ובילדים, ובאיזון בית-עבודה הנדרש כתוצאה מכך, מוביל כנראה לפער בשיעורי העבודה מהבית.

לרוב בני דור ה-Z, שהמבוגרים ביותר מביניהם הם בני 24, כנראה פשוט אין עדיין ילדים. על פי פרופ' אסף אברהמי "הורות משפיעה על מבנה שבוע העבודה ולא רק על עצם העבודה מהבית. עובדים עם ילדים נוטים לפצל את שבוע העבודה בין הבית למשרד (מודל היברידי של 1-3 ימים מהבית) בעוד שעובדים ללא ילדים נוטים לקצוות (100% מהבית או 100% מהמשרד). המודל ההיברידי הפך לכלי חיוני לשילוב בין דרישות העבודה לבין המחויבות המשפחתית".

עוד לדבריו, "בישראל נוסף לעבודה מהבית גם ממד של חוסן לאומי ורציפות תפקודית. העליות החדות שנרשמו בתקופת הקורונה ובאירועים הביטחוניים בשנים האחרונות ממחישות את יכולתה לאפשר המשך פעילות גם בתקופות שבהן הגעה פיזית למקום העבודה מוגבלת או אינה מתאפשרת בשל נסיבות בריאותיות או ביטחוניות. לפיכך, נראה כי האתגר עבור ארגונים אינו עוד האם עבודה מהבית תישאר, אלא כיצד לשלב אותה באופן מאוזן לצד צורכי העובדים, הארגון והיכולת להתמודד עם מצבי חירום".