הוצאת צו הריסה: גם ללא הרשעה

למרות זיכויו של הנאשם מהקמת מבנה ללא היתר, מותר היה להוציא צו להריסת המבנה, אם שיקולי העניין הציבורי הם הדומיננטיים

מה דינו של מבנה שהוקם ללא היתר בנייה כדין, במקרה בו לתביעה אין ראיות לגבי מועד הקמת המבנה? בית המשפט העליון קבע, כי במקרה שכזה, יש לזכות את הנאשם מביצוע העבירה, אך ניתן ליתן צו להריסת המבנה. אולם זאת רק מקום ששיקולי העניין הציבורי גוברים על השיקולים הנגדיים שמציג המתנגד למתן הצו.

כנגד אליהו יצחק (להלן: "המערער") הוגש לבית המשפט השלום בכפר-סבא כתב אישום, לפיו יוחסה לו עבירה של הקמת מחסן (להלן: "המבנה") ללא היתר, לפי סעיפים 145, 203, 204 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). במסגרת כתב האישום, נתבקש בית המשפט ליתן צו להריסת המבנה.

במהלך הדיון בבימ"ש השלום, נתברר כי המדובר במבנה ישן. בא כוח הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפ"ס (להלן: "המשיבה") הודיע, כי אין בידה ראיות לגבי מועד הקמת המבנה, ולכן היא מבקשת להמיר את כתב האישום בבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. לא היתה כל מחלוקת, כי לא ניתן כל היתר לבניית המבנה, וכי המערער הוא זה שבנה את המבנה.

בימ"ש השלום קיים דיון לגבי הצדקת מתן צו ההריסה. לאחר שמיעת עדותו של המפקח על הבנייה - בדבר אופיו החריג של המבנה בסביבתו הקרובה - וסיכומי ב"כ הצדדים, נתן ביהמ"ש צו הריסה, תוך דחיית ביצוע הצו למשך שנתיים וחצי, בהתחשב בכך שהצדדים לא טענו בפניו שהמבנה מהווה מיטרד.

המערער ערער לבית המשפט המחוזי בת"א נגד מתן צו ההריסה. בית המשפט המחוזי הורה על זיכויו של המערער מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, אך יחד עם זאת מצא כי בימ"ש השלום היה רשאי להורות על הריסה ללא הרשעה, כאמור בסעיף 212 (5) לחוק, ודחה את הערעור.

המערער ביקש וקיבל מבית המשפט העליון רשות ערעור כנגד מתן צו ההריסה. שתי טענות היו בפי המערער: האחת - כי עניינו אינו בא בגדר חלופה כלשהי מחלופות סעיף 212 לחוק, ולכן לא ניתן היה להחיל סעיף זה לגבי המבנה. השנייה - כי הערכאות הקודמות לא הפעילו שיקול דעת נאות לעניין צו ההריסה והסתפקו רק בעובדה שהמבנה הוקם ללא היתר.

השופט יעקב קדמי, שנתן את פסק הדין, דן בכל אחת מטענות אלה בפירוט ולבסוף דחה את הערעור. לקביעתו, בדין החיל בימ"ש השלום את הוראת סעיף 212 (5) על המקרה הנדון.

על פי ההלכה הפסוקה, יש למושג "שאינו בר עונשין" שבסעיף 212 (5) משמעות מרחיבה, הכוללת כל מקרה שבו לא ניתן להעמיד את הנוגע בדבר לדין פלילי מכל סיבה שהיא. במקרה דנן נמצא, כי לא ניתן להעמיד את המערער לדין בשל אי ידיעת המועד שבו הוקם המבנה - שנים ארוכות לפני הגשת כתב האישום - ובהתחשב בכך שבפרק הזמן הממושך שחלף מאז הקמתו, לא נקטה הרשות בצעדים להריסתו, והשלימה עם קיומו על ידי גביית מיסים בגינו.

השופט קדמי קובע, כי אין מניעה להחיל את סעיף 212 (5) הנ"ל גם לגבי מי שזוכה בדינו, כאשר הזיכוי אינו שולל את העובדה הבסיסית שהמדובר במבנה שהוקם בעבירה. על פי ההלכה, רשאית המדינה לפתוח הליך המכוון למתן צו הריסה לפי סעיף 212 על ידי הגשת כתב אישום.

באשר לטענה השנייה, טוען ב"כ המערער כי נקודת המוצא של בית משפט השלום - ובית המשפט המחוזי באשרו את ההחלטה - היא שגויה. בימ"ש השלום יצא מנקודת הנחה, כי "בדרך כלל בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס", בעוד שאין בלשון החוק ובתכלית חקיקתו אחיזה למסקנה כזו.

השופט קדמי קובע, כי עקרונית הוא מסכים עם טענת ב"כ המערער. השופט קדמי עורך אבחנה בין סמכותו של בימ"ש להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק, בעקבות הרשעה באחריות להקמת מבנה ללא היתר, לבין הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 212 להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, ללא קשר להרשעה.

תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 205 היא להחזיר את המצב לקדמותו, ולסלק מבנה שהוקם תוך הפרת החוק, לבל ייצא חוטא נשכר. בעוד שתכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור, בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי. צו הריסה לפי סעיף 205 מכוון כנגד העברין, בעוד שצו הריסה לפי סעיף 212 מכוון כנגד "המבנה" שהוקם שלא כחוק, לשם הסרת "מכשול" לרבים.

כאשר מדובר בהריסה מכוח סעיף 205, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בימ"ש השלום כי: "בדרך כלל בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס" - כוחו יפה בהקשר זה.

ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 - שונים פני הדברים. בהקשר זה, על המדינה גם להוכיח שישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב. צו ההריסה יינתן רק מקום ששיקולי "העניין הציבורי" גוברים על השיקולים הנגדיים שמציג המתנגד למתן הצו.

אומנם, העובדה שהמבנה הוקם ללא היתר מהווה תנאי יסודי לתחולת סעיף 212, ואומנם עצם הקמת המבנה מהווה שיקול נכבד להריסתו. ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו ההריסה, ועל בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה.

יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212, בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא ייצא נשכר; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר; ויהיו מקרים שבהם תמצא ההצדקה למתן הצו ב"מיטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק.

אולם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים ה"ציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה. ומטבע הדברים, ייתכנו נסיבות בהן יגברו השיקולים האישיים על השיקולים הציבוריים, ואז לא יינתן צו שכזה.

במקרה הנדון, אומנם לשון החלטת בית המשפט קמא מלמדת, על פניה, כי בית המשפט שקל להיענות לבקשה למתן צו ההריסה, כאילו היה המדובר בצו לפי סעיף 205 ולא מכוח ההוראה המיוחדת הקבועה בסעיף 212. אולם עיון מעמיק בפרוטוקול הדיון בבימ"ש השלום ובחינת ההחלטה כולם מלמדים - כך קובע השופט קדמי - כי בפועל לא היו כך פני הדברים. בית המשפט בדק את ההצדקה במתן הצו ובחן את השיקולים בעד ונגד מתן צו ההריסה ככל שהצדדים הציגו בפניו, ולכן לא ניתן לומר כי בימ"ש השלום לא שקל נכונה את השיקולים הרלבנטיים.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה, צו ההריסה נשאר על כנו.

ע"פ 3490/97 בית המשפט העליון.

השופטים: יעקב קדמי, טובה שטרסברג-כהן, יעקב טירקל.

בשם המערער: עו"ד א. קנטי.

בשם המשיבה: עו"ד פ. הרניב. «עו"ד רמי שר-ישראל «הוצאת צו הריסה: גם ללא הרשעה «למרות זיכויו של הנאשם מהקמת מבנה ללא היתר, מותר היה להוציא צו להריסת המבנה, אם שיקולי העניין הציבורי הם הדומיננטיים «עו"ד רמי שר-ישראל «הוצאת צו הריסה: גם ללא הרשעה «למרות זיכויו של הנאשם מהקמת מבנה ללא היתר, מותר היה להוציא צו להריסת המבנה, אם שיקולי העניין הציבורי הם הדומיננטיים