הנקראות ביותר

הרווארד נגד סמואלסון

זה קטע לאנשים שלמדו כלכלה באוניברסיטאות וגם לאחרים. מי שלמד כלכלה בחמישים השנים האחרונות יודע מיהו פול סמואלסון. מעולם לא נכתב ספר לימוד שכל-כך הרבה סטודנטים השתמשו בו, כמו ה-Economics של סמואלסון.

אנחנו עדיין מחזיקים בבית את מהדורה מספר 7, מ-1967. המהדורה הראשונה הוצאה ב-1948.

הכלכלן הגדול מאוניברסיטת M.I.T שליד בוסטון לא רק נעשה מולטי-מיליונר מהספר שתורגם ליותר מ-40 שפות, אלא שהאוניברסיטה היוקרתית הזו, שרכשה את המוניטין שלה בתחום המדעים בעיקר, השוויצה במוניטין שהעניק סמואלסון לפקולטה לכלכלה, במלחמת המוניטין הגדולה שהיא מנהלת נגד שכנתה, אוניברסיטת הרווארד.

למרות שהרווארד מנסה בימים אלה להחליף את ספרו של סמואלסון כספר המבוא ללימודי כלכלה באוניברסיטאות, סמואלסון הקשיש עדיין מוביל ללא מתחרים רציניים, ככלכלן הנלמד ביותר בעולם.

המהדורה ה-15 של 'כלכלה', שהופיעה ב-1995 נכתבה על ידיו בשיתוף עם פרופסור וויליאם נורדהאוז מאוניברסיטת ייל.

הרווארד מנסה לשכנע את עולם האקדמיה, שספר כלכלה חדש שנכתב ע"י הפרופסור הצעיר, גרגורי מאנקיו, ראוי להחליף את ספרו של סמואלסון. הטענה היא שסמואלסון יותר מדי 'כלכלן ליברלי קיינסיאני (על שם מיינארד קיינס, הכלכלן הבריטי הידוע של שנות השלושים), ומה שהעתיד דורש הוא כלכלה קלאסית, התורה של אדם סמית, לייסה-פייר.

הספר של מאנקיו, 'עקרונות הכלכלה', אמור לשקף יותר טוב את ה'אמת' הכלכלית, שעל פיה עולם העסקים פועל. היוקרה היא שמובילה את המאבק הגדול על ספר הלימוד, שיחנך את הדורות הבאים.

הסיבה שאוניברסיטת הרווארד החליטה לתקוף דווקא כעת את המאסטרו הזקן, נעוצה בדיבורים שבעיקר באים מוול-סטריט, על מה שקרוי ה-New Economic Paradigm שזה המודל הכלכלי החדש. מודל שטוען, ש"אבטלה נמוכה יכולה לשכון יחד עם המשך צמיחה ואינפלציה נמוכה לאורך זמן, בגלל המהפיכה הטכנולוגית; ושכל זה יכול להתבצע רק בשוק חופשי לחלוטין עם 'עזרה-מייצבת' במדיניות המוניטרית". -וול-סטריט דוחפת את המודל הזה כבר זמן מה. הכלכלנים של חברות ההשקעה הגדולות, עומדים משתאים לנוכח מה שקרה למעשה בחמש השנים האחרונות, שהכלכלה האמריקאית צומחת תוך כדי ירידה באינפלציה, ירידה באבטלה ועלייה בפריון.

החברות האמריקאיות ממשיכות להגדיל רווחים, גם על-ידי הגדלת המכירות וגם על-ידי הורדת העלויות. העובדה, שהתוצר הפנימי של ארה"ב עלה מאז תחילת השנה בקרוב ל-%4, תוך כדי נפילה באבטלה וירידת קצב האינפלציה לחצי מהשנה שעברה, מעלה שוב ושוב את הטענה, שלמעשה המהפיכה הטכנולוגית גורמת להתייעלות שאין לה סוף.

ההוכחה של הכלכלנים המאמינים בכך, היא תעשיות האלקטרוניקה והתקשורת. בתעשיות הללו המחירים של יחידת המוצר הולכים ויורדים, ואילו החברות מראות רווחים הולכים וגדלים, וזה נמשך חמש שנים.

"רק כעת", טוענים המאמינים במודל החדש, "פועלת ההשפעה של העברת הידע והטכנולוגיה המתקדמים לתעשיות האחרות. אנחנו עוד נראה ירידות מאסיביות במחירי מכוניות ומזון". כשאנשים ברמה של ברני שוורץ מלוראל קומיוניקיישן, ודיויד קומינסקי ממריל לינץ' מאמינים בזה, זה מקבל משקל, אפילו באקדמיה.

וול-סטריט, בגלל שזה טוב למניות ולאיגרות החוב, רוצה לשכנע ולהשתכנע שאכן הכלכלה האמריקאית עוברת שינויי בסיסי. התעשייה האמריקאית, כאמור, מסכימה עם המודל החדש. התעשיינים האמריקאים החלו להסתכל על העולם כולו כעל שוק אחד, ולא רק מצד המכירות אלא גם מצד העלויות.

אם מפעל בתחום השבבים אכן מוריד עלויות, בגלל התפתחויות טכנולוגיות שמוזילות את גורמי הייצור שלו, אז מפעל לתחתונים יכול היום לפתוח בקלות מפעל במקסיקו, ואם מקסיקו נעשית יקרה הוא עובר לסאן-סלבדור, וכן הלאה.

הפלא הגדול, שמקהה את הטענות נגד המודל החדש, הוא שבארה"ב מספר המועסקים גדל מאז 1992. למעלה מ-2 מיליון איש נפלטו מתעשיות הביטחון האמריקאיות, וכולם נקלטו במקומות עבודה אחרים או שעשו הסבה באותה החברה.

מה לכל זה ולסמואלסון, ואיך נדחפו קיינס ואדם סמית לכל הוויכוח?

ובכן, הטענה היא, כאמור, שסמואלסון עדיין כבול משהו בתורתו של הכלכלן הבריטי הדגול, קיינס. קיינס נחשב למוח הכלכלי מאחורי ההתאוששות הכלכלית של שנות השלושים. קיינס האמין שתקציב גירעוני פלוס מדיניות פיסקאלית הדוקה, הם שמנהלים את הכלכלה.

המשבר של 1929 בארה"ב, ואחר-כך גם באירופה, הביא את קיינס למסקנה (בהחלט נכונה למצב דאז), שעל מנת להוציא את כלכלות המערב מהמיתון הנורא, צריכות הממשלות להתערב ולממן פרויקטים שונים, למרות שלא היה להן כסף, על-ידי יצירת גירעון בתקציב (הדפסה). מדיניות מוניטרית לא נראתה כמכשיר יעיל לוויסות הפעילות הכלכלית.

סמואלסון היה מאז ומתמיד, טוענים יריביו, מה שקרוי 'ליברל קיינסיאני, כלכלן פיסקאלי. "היום ברור", טוענים כלכלנים בוול-סטריט, "שהמדיניות הנכונה היא שוק חופשי לחלוטין עם פיקוח מוניטרי של הבנק המרכזי".

במילים אחרות: תנו לכלכלה לנהל את עצמה, ורק תשגיחו על כמות הכסף. כלכלני וול-סטריט של 1997 חזרו להאמין ב'כלכלה הקלאסית', כלומר ב'יד הנעלמה' של אדם סמית, בלייסה-פייר.

אף פעם אינך יכול לדעת אם הלחישות של כמה גדולים המצדדים בהחלפת סמואלסון, כמורה-על לסטודנטים לכלכלה, אינה קשורה במערכת השיווק של אותו פרופסור צעיר, במיוחד כשמדובר בארה"ב. אבל האמת היא, שסמואלסון, שדגל בעבר במודל הקיינסי, כבר זה עשור מדבר וכותב אחרת.

המהדורה ה-15 של 'כלכלה', מ-1995, שונה בהרבה מזו של 1967. ב-1995 כותב הפרופסור, שמדיניות פיסיקאלית אינה יותר מכשיר מרכזי בניהול כלכלת ארה"ב, ושמדיניות היציבות הכלכלית מבוצעת על-ידי הבנק הפדרלי. אלו לא בדיוק הדברים שאנחנו למדנו ממהדורה 7 ב-1967. במילים אחרות, סמואלסון, אומרים שבהשפעת פרופסור נורדהאוז, עזב את קיינס, ועבר חזרה מערבה.

"אדם סמית יכול לנוח על משכבו בשלום", אמר כלכלן וול-סטריטי ידוע. "הילד הכי חשוב חזר הביתה בשלום".

האמת היא, שיכול להיות שיש אומנם מודל חדש שלפיו צריך ללמוד, אבל 7-5 שנים של ניסיון כלכלי אינן מבטיחות שאומנם חל שינוי. זה לא מספיק זמן.

אלן גרינספאן עדיין סקפטי, וכך גם רוברט רובין וכמה מהכלכלנים הגדולים בעולם. יכול מאוד להיות, שחמש השנים האחרונות בכלכלה האמריקאית היו תיקון, לא שינוי במגמות.

מה שמעניין בכל הוויכוח בין הרווארד ל-MIT, על הזכות להובלת דור העתיד של הכלכלנים האמריקאים הוא, שתיקת האוניברסיטה של שיקאגו, מבצרם של המוניטריסטים וממלכתו של מילטון פרידמן. כנראה שפרידמן אכן עייף וחולה, אחרת היה יוצא למלחמה להחלפת מישנתו של סמואלסון בשלו.

אחרי 'שלטון יחיד', במשך כ-50 שנה, קשה לנו להאמין שדווקא פרופסור מאנקיו הוא שיחליף את סמואלסון כמחנך כלכלי מוביל בארה"ב. סמואלסון נמצא במרכז, ומספק את מאוויהן של רוב האוניברסיטאות. מה שקרה בעשור האחרון לכלכלה האמריקאית, תופעה שבוול-סטריט זיהו די מהר, אכן השפיע על הפרופסור שמתקרב היום יותר ליריבו הגדול, מילטון פרידמן, מאשר למורהו מיינארד קיינס. « «הרווארד נגד סמואלסון «

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות