יעד האינפלציה צריך להיקבע על-פי מדד מחירי התוצר

"יעד האינפלציה" הפך לאחרונה נושא לוויכוח, אולם אין ספק שזהו יעד הכרחי (אמנם לא בלעדי) כאחד מהיעדים הכלכליים של הממשלה. בעיקרו, יעד האינפלציה אמור להיות מכוון ליציבות מדד המחירים המקומי. ואמנם, לבנק ישראל ניתנת עצמאות רבה בקביעת שער הריבית, על מנת להשיג יעד זה.

לממשלה יש, כמובן, גם יעדים נוספים, כגון יעד צמיחה מוטת יצוא, שיכולים להיות מנוגדים בטווח קצר ליעד האינפלציה. על הממשלה, לכן, לשמור על איזון מתאים בין היעדים. השאלה היא כיצד ניתן לשפר ולהגביר את יעילות השימוש במכשיר יעד האינפלציה, על ידי בחירת מדד מחירים כלל משקי שיבטל את התמריץ השלילי שיש היום לבנק ישראל לרסן פיחותים כדי לממש את יעד האינפלציה. על ידי כך תישמר רמת איזון טובה יותר בין יעדי הממשלה בתחום האינפלציה והצמיחה.

מנקודת מבטו של בנק ישראל, פיחות שער החליפין, שגורר אחריו כמעט מייד עליה במדד המחירים לצרכן, פוגע ביעד האינפלציה. הדבר נכון במיוחד במקרים בהם השינוי בשער החליפין הינו חד ובלתי צפוי (כפי שקרה ביוני השנה). כלומר, לבנק ישראל יש כיום תמריץ שלילי לרסן פיחותים. באופן דומה, לבנק ישראל כדאי היום להשתמש לעיתים בייסוף שער החליפין לרסן אינפלציה. תמריץ שלילי זה פוגע ביעד הצמיחה של המשק. ואמנם הייסוף המתמשך מאז שנת 1994 סייע לבנק ישראל לרסן את האינפלציה, אבל במחיר כבד למשק.

יש למצוא מדד טוב יותר ליעד האינפלציה. מדד זה יתמקד במחירים המקומיים, יוכל להיות כלי מדיניות מתאים להשגת יעד האינפלציה, אבל יבטל את אותו תמריץ שלילי שיש היום לבנק המרכזי להשתמש בשער החליפין במישרין להשגת יעד האינפלציה, על חשבון הצמיחה והתעסוקה.

מדד חילופי מסוג זה הוא מדד מחירי התוצר. מדד מחירי התוצר, המתפרסם אחת לרבעון, משקף את יוקר סל המוצרים מהייצור המקומי, ללא מוצרי יבוא. השפעת הפיחותים על המדד היא זעומה יחסית, בהשוואה להשפעתם על מדד המחירים לצרכן. אמנם מדד זה אינו מושלם, מכיוון שכלולים בו גם מחירי היצוא, אבל מרכיב היבוא במדד המחירים לצרכן גבוה בהרבה ממרכיב היצוא במדד מחירי התוצר. שימוש במדד חדש זה יצמצם, לכן, את אותו תמריץ בעייתי שיש לנגיד בנק ישראל להשתמש בשער החליפין במישרין לריסון האינפלציה, ובכך לפגוע ביעד הצמיחה.

לכאורה, העובדה שהפרסום של מדד מחירי התוצר אינו חודשי יוצרת בעיה לוגיסטית בשימוש בו, כמכשיר להכוונה השוטפת של הבנק המרכזי כלפי השגת יעד האינפלציה. אולם זהו למעשה יתרונו של מדד זה. על ידי כך שפרסומו הוא אחת לרבעון במקום אחת לחודש, הוא עשוי לצמצם את אי השקט שנוצר מידי חודש בחודשו, בעקבות התנודתיות החודשית של מדד המחירים לצרכן, הנובעת בעיקר מתנודתיות במחירי הדיור והפירות והירקות. זהו מעין "רעש" מיותר בניהול מדיניות הריבית.

יעד האינפלציה של הממשלה הוא שנתי, ולכן מדד המתפרסם אחת לרבעון מתאים להשגת היעד. אימוץ מדד זה יתרום גם ליציבות רבה יותר בשוק ההון, מכיוון שתכיפות השינויים בריבית תצטמצם בהרבה, ושערי המניות ואג"ח גם הם יהיו פחות תנודתיים.

שיקול נוסף לטובת מדד התוצר הוא בכך שהוא אינו משקף כלל מיסים עקיפים כגון מע"מ, בעוד שמדד המחירים לצרכן מושפע על ידי שינויים במיסים אלה. לדוגמה, נניח שהממשלה מעלה את המע"מ. העלאת המס תביא לעליה במדד המחירים לצרכן ולריסון הפעילות הכלכלית בעת ובעונה אחת. אם בנק ישראל מתמקד במדד המחירים לצרכן, הוא יעלה בעקבות כך את הריבית ויגרום לפגיעה נוספת בפעילות הכלכלית. אם, מצד שני, הוא ישתמש במדד מחירי התוצר, לא יהיה שינוי בריבית, ותיחסך מהמשק מכת ה"סבב השני" לאחר העלאת המע"מ. « פרופ' אסף רזין «יעד האינפלציה צריך להיקבע על-פי מדד מחירי התוצר « יעילותו של מכשיר יעד האינפלציה תשתפר, אם נחליף את מדד המחירים לצרכן במדד מחירי התוצר. בכך, תקטן ההשפעה של פיחות המטבע, או העלאת מיסים עקיפים, על עלייה בריבית