ניתן לעקל זכויות של חייב בנכס הרשום במינהל

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע לאחרונה קביעה עקרונית וחשובה, אשר יש בה כדי לשנות מהנוהל שהיה קיים עד כה.

על פי הנוהל הקיים כיום, מסרב מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") לרשום בספריו עיקולים שהוטלו על זכויות חייבים בנכסים שמנוהלים על ידי המינהל ושאינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין.

העובדות נשוא פסק הדין היו: ערן הוכברג (להלן: "הוכברג"), פתח תיק הוצאה לפועל כנגד ברוך ידיד (להלן: "ידיד"), במסגרתו הטיל עיקול על נכס שלידיד היו בו זכויות חכירה, ושנוהל על ידי המינהל, אך לא היה רשום בלשכת ההוצאה לפועל.

המינהל סירב לרשום את העיקול, בטענה שאינו "מחזיק" בו, ובכלל הוא אינו מנהל רישום בפנקסים על פי דין. ראש ההוצאה לפועל דחה את עמדת המינהל, והורה לרשום את צו העיקול במינהל, ככל שהוא נוגע לזכויותיו של ידיד בו. על החלטה זו הגיש המינהל בקשת רשות ערעור.

השופטת יהודית צור קבעה: "השאלה העומדת להכרעה היא בעלת חשיבות עקרונית והשלכות על ציבור רחב. כפי שקבע ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו, העובדות בתיק זה דומות לאלה שבתיקי הוצאה לפועל רבים, בהם נוקט זוכה בהליך של עיקול על נכסים של חייב המנוהלים על ידי המינהל אך אינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך החלטתי ליתן למינהל רשות ערעור על ההחלטה ולדון בערעור לגופו".

המינהל טען, כי אין הוא צד שלישי המחזיק בנכסיו של ידיד, ולכן אין לפעול כלפיו בדרך של הודעה על הטלת עיקול של נכס המצוי בידי צד שלישי, כפי שנעשה במקרה זה.

המינהל ביקש להתבסס על פסק דינו של בית המשפט העליון, ברע"א 2158/92 קליאוט נגד בנק הפועלים, פ"ד מו (3) 806 (להלן: פס"ד קליאוט"). השופטת צור דחתה טיעון זה וקבעה, כי בפס"ד קליאוט לא נקבע הכלל הגורף, כי המינהל אינו "מחזיק" בנכסים שאינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין. כל שנקבע בפסק הדין קליאוט התייחס לנסיבות אותו מקרה מסויים, בו לא הוכח שלחייב זכות לדרוש מהמינהל לרשום את זכויות החכירה על שמו בלשכת רישום המקרקעין. במקרה של פס"ד קליאוט, המדובר היה בזכויות חכירה שהיו נתונות כבר בידי החייב, ללא צורך בשיתוף פעולה מצד המינהל.

השופטת צור מביאה מדבריו של מיגל דויטש בספרו "קניין", המותח ביקורת על פס"ד קליאוט. לשיטתו של מיגל דויטש, בחכירה אין הזכות הקניינית לחכירה מוקנית לחוכר, אלא כאשר זכויותיו נרשמות בפנקס המקרקעין. בשלב הקודם לכך, זכות החכירה הקניינית נמצאת עדיין בידיו של המחכיר (דהיינו: המינהל). המינהל הוא עדיין הבעלים של זכות החכירה הקניינית והוא גם ה"מחזיק" באובייקט, במובן זה שדרוש שיתוף פעולה לשם העברתו מידיו.

השופטת צור קובעת, שבענייננו נחשב המינהל כ"מחזיק", והיא מתבססת לעניין זה על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4/84 שטאל נ. עמידר פ"ד מג (1) 265. בפסק דין זה התייחס הנשיא הקודם מאיר שמגר לשאלת עיקול נכסים שאינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל. הנשיא שמגר קובע, כי סעיף 34 א' לחוק ההוצאה לפועל חל גם על מקרקעין הרשומים במינהל.

טען עוד המינהל, כי את רישום העיקול אין לבצע בספרי המינהל, שכן לא מדובר בספרים המתנהלים על פי חוק.

גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט. השופטת צור קבעה, שאין המדובר ברישום על פי חוק המקרקעין, שמשמעותו שונה, אלא המדובר ברישום צו עיקול, שמטרתו מצומצמת ומיועדת "להקפיא" את המצב ולמנוע אפשרות מהחייב לבצע דיספוזיציה בזכויותיו.

יצוין, כי על פי הידוע לכותב רשימה זו, גם לאחר מתן פסק דינה של השופטת צור עדיין מסרב המינהל לרשום צווי עיקול בספריו, בטענה כי המינהל עומד להגיש (ואולי כבר הגיש) בקשת רשות ערעור על פס"ד זה.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה. בית המשפט אישר את החלטת ראש ההוצאה לפועל, לפיה על המינהל לרשום את העיקול שהטיל הוכברג על זכויותיו של ידיד בנכס המנוהל על ידי המינהל.

בר"ע 2290/96.

השופטת: יהודית צור.

בשם המערער: פרקליטות מחוז י"ם.

בשם המשיב: עו"ד אשר אקסלרד. « «ניתן לעקל זכויות של חייב בנכס הרשום במינהל «העובדות בתיק זה דומות לאלה שבתיקי הוצאה לפועל רבים בהם נוקט זוכה בהליך עיקול על נכסים של חייב המנוהלים על ידי המינהל אך לא רשומים בלשכת רישום מקרקעין עו"ד רמי שר-ישראל