עשה מהפכה ברשות

בשוק ההון הישראלי יכססו בסוף השבוע ציפורניים, בציפיה להחלטת ועדת המניות של בנק דיסקונט בנוגע למינוי היו"ר החדש של הבנק. באורח פרדוקסלי, שני המועמדים המובילים לתפקיד הם שני השמות הבכירים ביותר בשוק ההון - מנכ"ל הבורסה, סם ברונפלד, ויו"ר רשות ניירות ערך, אריה מינטקביץ' - וניתן לומר בוודאות כי התמיכה של שוק ההון נתונה כולה למינטקביץ'. לא כל כך בגלל שתומכים בו לתפקיד יו"ר בנק דיסקונט, כמו בגלל שבשוק ההון ישמחו מאד לראות את מינטקביץ' מפנה את כסא יו"ר הרשות.

ספק אם מינטקביץ' צריך להעלב מהשמחה הזו. חוסר האהדה של שוק ההון כלפיו הוא גלוי וידוע, ובמידה רבה הוא שירת את האינטרס ואת המוניטין של מינטקביץ'. "אויב השוק", אם תרצו, הגיע למעמד הזה משום שהעז לנקוט בצעדים לא פופולאריים, והכביד את ידו על פעילי השוק, ולא משום שהוא נכשל בתפקידו. להפך, ב-11 שנות תפקידו כיו"ר רשות ניירות ערך צבר מינטקביץ' עוצמה יוצאת דופן במגזר הציבורי, בזכות העובדה שנחשב לאחד הפקידים הפעילים והאמיצים ביותר במגזר הזה.

נהוג, בכתבות פרופיל, לערוך רשימת מלאי של כל טענות הבעד והנגד לגבי האישיות הנדונה. במקרה של מינטקביץ', הרשימה הזו היא ארוכה במיוחד, משני צדדיה. בשוק ההון, כאמור, אוהבים שלא לאהוב את מינטקביץ', וגם לא ממש טורחים להסתיר את האהבה הזו, כך שכל טענות הנגד במקרה שלו ידועות מאד. עיקרן, הטענות כלפיו שהוא כוחני, דורסני, שתלטן ותוקפני. בקיצור, מינטקביץ' בעל השררה.

הטענות הללו נסמכו על הצעות החוק מרחיקות הלכת בחומרתן שהעלתה רשות ניירות ערך בשנים האחרונות, הסמכויות הגורפות מאד שנטלה הרשות לעצמה בכל הקשור לפעילות שוק ההון, החקירות הפליליות הרעשניות שהיא ניהלה, והנוקשות שהיא גילתה בכל הקשור לאישור תשקיפים. אי האישור, ברגע האחרון, של תשקיף בנק דיסקונט בחודש פברואר, או האיום של בית המשפט העליון להתערב בחוק היעוץ החדש בשל היותו סותר חוקי יסוד, הן שתי דוגמאות בולטות לטענות הללו לאחרונה. בשוק ההון טוענים כבר שנים כי רשות ניירות ערך הפכה לגוף נוקשה מאד, שאינו מוכן להקשיב ואינו מוכן להתגמש, ושהוא מנצל את סמכויותיו על מנת לרדות בשוק ללא הפסק. גם כשאין בזה צורך.

ללא ספק, כל התחושות והטענות הללו נקשרו ישירות לאישיותו של מי שעומד בראש הרשות - אריה מינטקביץ' - שמאז שנכנס לתפקיד בשנת 86' הוא הפך את רשות ניירות ערך מגוף אנמי, משני בחשיבותו לבורסה לניירות ערך, לגוף הדומיננטי ביותר בשוק ההון, ואחד הגופים הדומיננטיים והריכוזיים במערך הכלכלי בארץ בכלל.

מינטקביץ', יש לומר, לא עשה דבר כדי לרכך את הטענות לגבי ריכוזיות יתר, סמכותיות יתר ורדיפת שררה. להיפך, אם היה פקיד בתולדות מדינת ישאל שידע לתת לעוצמה לעשות את העבודה עבורו - זה היה מינטקביץ'. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא במערך החקירות שהפעילה הרשות.

עד לכניסתו של מינטקביץ' לתפקיד היה מערך החקירות של הרשות רדום, כמעט בלתי קיים, ובעקבות זאת היו הסעיפים הפליליים בחוק ניירות ערך לאות מתה. מינטקביץ' הקים את מחלקת החקירות מחדש, אייש אותה בחוקרים כוכבים מיחידת חקירות ההונאה המפורסמת של זיגל, ובאנשי מקצוע מתחום ראיית החשבון ועריכת הדין, ושלח את היחידה לעשות סדר בשוק. הסדר הזה הגיע בבת אחת, בתחילת 94', כשמחלקת החקירות של הרשות פשטה על כל מוקדי השחיתות הבולטים של שוק ההון, ועצרה כמה מהפעילים הבולטים ביותר בשוק הזה. סדרת החקירות, שנוהלה בצל המצלמות, עוררה זעזוע בשוק, והיתה בין המאיצים של תהליך המפולת באותם חודשים.

בדיעבד מתברר כי החקירות נגעו למספר מצוצמם של מוקדי שחיתות, וכי מאז הורידה מחלקת החקירות פרופיל ולא חזרה על השגיה. כמה מבקרים של מינטקביץ' טוענים כי זה אופייני לדרך עבודתה של הרשות: יותר יחצ"נות מאשר עבודה בפועל. הטענות הללו, עם זאת, מתעלמות מעומק הזעזוע ומיראת הרשות שנוצרו בשוק בעקבות אותן חקירות. גם אם מספר החקירות היה בסופו של דבר מועט, וניתן לקבוע בוודאות כי מרבית המעשים הפליליים שנעשו בשנים 92'-93' בבורסה לא נחשפו, כושר ההרתעה שצברה הרשות בעקבות החקירות ההון היה בו די כדי להוריד את רמת העבריינות בשוק למינימום במשך מספר שנים. היום, בתום שלוש שנים, אגב, כושר ההרתעה הזה כבר מתחיל להסדק.

השימוש בעוצמת הרשות על מנת להרתיע, היה קיצוני במיוחד בכל הקשור לעבריינות בשוק, אבל הוא עובר כחוט השני במרבית מהלכיה של רשות ניירות ערך תחת מינטקביץ'. הנסיון לתהות אחר שורשי העוצמה הזו מגלה כי הם נבעו מחוסר המורא שאיפיין את מהלכי הרשות. בכירי שוק ההון, בנק ישראל, משרד האוצר, אפילו ראש הממשלה ובית המשפט העליון - עם כולם התעמת מינטקביץ', ואף אחד מאלה לא עצר אותו בדרכו.

כאמור, היו מי שראו את הצד השלילי שבפעולות הנחרצות של הרשות - הרשות כגוף שישיג את מטרתו בכל מחיר, וידרוס את כל מי שיעמוד בדרכו - וטענו כי מינטקביץ' מחפש עימותים בכוח, גם במקומות בהם ניתן היה למצוא פתרונות של פשרה. השורה התחתונה של הגישה הזו, עם זאת, היתה שרשות נירות ערך בתקופתו של מינטקביץ' היתה לזרוע המבצעת הפעילה ביותר של ממשלת ישראל.

חוק קרנות הנאמנות וחוק היעוץ וניהול התיקים (גם אם האחרון חשוף עדיין לביקורת בית המשפט העליון) הם גולת הכותרת של כהונתו של מינטקביץ' ברשות ניירות ערך. שני חוקים בסיסיים, שמניחים את התשתית לפעילות התקינה של שוק ניירות הערך של ישראל, ושחסרונם הורגש שנים רבות. בנוסף לשני החוקים הללו ניתן למנות אין ספור תקנות, מיסוד של תחום הנפקות, השתתפות בפיתוח שיטות המסחר בבורסה, וכמובן, הנחת התשתית לטיפול בעבריינות הפיננסית בשוק ההון, כחלק מהישגי הרשות בשנים האחרונות. לא בכדי נחשב מינטקביץ' לפקיד הנהנה מהעוצמה האישית הרבה ביותר במדינת ישראל: מספר היוזמות שנקט, והנחישות שאיפיינה אותן, הן ללא תקדים.

יחד עם זה, אחרי 11 שנים ניתן להניח שמינטקביץ' התעייף. גם הביקורת המוטחת בו ללא הפסק, שהגיעה לשיאה בבג"ץ על חוק היעוץ החדש - ואיום של בית המשפט העליון להתערב בחוק, חיזקו כנראה את רצונו לפרוש. המשבצת של יו"ר בנק דיסקונט שהתפנתה היתה הזדמנות פז מבינתו לפרוש לתפקיד טוב לא פחות.

למינטקביץ' אין ניסיון מעשי בבנקאות. בהשכלתו הוא עורך דין, ותפקידו החשוב בעבר היה כיועץ המשפטי של משרד האוצר. עם זאת, שנות הנסיון שלו בניהול מערכות גדולות, כמו גם ההיכרות שלו עם המערכת הכלכלית על כל גווניה, בוודאי ישרתו אותו בתפקיד החדש. מטען לא פחות חושב שהוא מביא איתו הוא אותן תכונות שגילה גם כיו"ר הרשות: יוזמה, נחישות, והעדר יראה. בבנק דיסקונט, שנחשב כיום לבנק הרדום ביותר במערכת הבנאית, זאת ללא ספק תהיה מהפכה גדולה. «מירב ארלוזורוב «עשה מהפכה ברשות «אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, ימונה בתחילת השבוע הבא אריה מינטקביץ' לתפקיד יו"ר בנק דיסקונט. ב-11 שנותיו כיו"ר רשות ני"ע הוא צבר עוצמה רבה, יצר מהפכה בעבודת הרשות, ולא נבהל גם מהביקורת