תחקיר "גלובס": שוד הרכוש היהודי בהולנד

החדרים בבית אנה פרנק באמסטרדם עומדים שוממים. מיד לאחר שבני משפחת פרנק נאסרו ונשלחו לברגן-בלזן, נכנסו שכנים הולנדים לבית וגזלו את כל תכולתו. כאשר שב אוטו פרנק אל הבית ב-1963 והחל להכשירו כמוזיאון, הוא נשאל האם ברצונו לשחזר את הריהוט. תשובתו היתה שלילית: "השאירו את הבניין כמות שהוא", ענה. כמו באלפי מקרים אחרים, נותר הרכוש השדוד בידי ההולנדים הבוזזים.

וילמה שטיין, היו"ר הקודמת של ארגון הרווחה היהודי באמסטרדם, מספרת: "לאמי היה פסנתר גדול, והיא ראתה אותו לאחר המלחמה אצל אנשים שמעולם לא הכירה. אמי יכלה להוכיח שהפסנתר שייך לה, כי הוא היה רשום בין נכסיה כאשר נישאה. אבל אותם אנשים יכלו להוכיח, שהם קנו אותו ממישהו בזמן המלחמה, ואמי לא יכלה לקבל אותו חזרה. בדרך כלל, השכנים נכנסו לבתי היהודים מיד אחרי הגירוש, ותוך שעה לקחו הכל. היו מקרים בהם אנשים נעצרו בבוקר, שוחררו בערב, חזרו הביתה - ומצאו אותו ריק, כי השכנים חשבו שהם כבר לא יחזרו".

ההולנדים גזלו גם בתי עסק. להוריו של אריה כהן, מנהל בית האבות "יוליס" בחיפה, היתה רשת של ארבע חנויות לבגדי נשים בעיר חרונינגן, הסמוכה לחוף הים הצפוני. כאשר שבו הוריו מברגן-בלזן, מצאו אנשים זרים בחנויותיהם ובדירתם. בעוד הדירה היתה שכורה, ולבעלים היתה זכות להשכירה לאחרים, הרי שהחנויות היו שייכות לזוג כהן - שלא הצליחו לקבלן חזרה.

רק ב-1947 קיבלה משפחת כהן חזרה את דירתה וחנות אחת שהיתה באותו בניין; הריהוט והתכולה לא הוחזרו, ולא שולם כל פיצוי עבורם. מאוחר יותר קיבלו בני הזוג כהן את שלוש החנויות האחרות, אך מצבן הפיזי היה כה גרוע, עד שהם נאלצו למוכרן בהפסד גדול, ואבי המשפחה עבר לעסוק בביטוח.

למשפחתו של לואי חוצהלק היתה חנות לזכוכית, נפט וכלי בית באמסטרדם, ובאופן נדיר, גם הבית בו התגוררה המשפחה היה בבעלותה. לואי חוצהלק הוסתר אצל משפחה נוצרית, וכל בני משפחתו נרצחו. ב-1957 קיבל לואי חזרה את בית המשפחה, אך הוא הוזנח לחלוטין מאז 1942, וליורש הבודד - שהיה אז בן 17 - לא היה הכסף הדרוש לשיפוצים.

במקביל, קיבל "אביו" הנוצרי של חוצהלק מכתב ממתווך באמסטרדם, אשר הודיע לו על קיומן של שלוש חנויות שהיו בבעלות משפחת חוצהלק. המתווך סבר שערכן היה גבוה מאוד, אך החנויות הופצצו ונבזזו, והיה צורך לשלם את המשכנתא, חשבונות החשמל והמיסים עבורן מאז 1942. המתווך הציע לשלם את החובות ולקבל את אחת החנויות. האב המאמץ סבר שזהו עסק טוב, והסכים.

הנוצרי המאמץ סיפר ללואי חוצהלק על הרכוש כאשר הגיע לבגרות משפטית, בגיל 21. הבן נסע לאמסטרדם, וגילה לאכזבתו שהחנות נמצאת במיקום גרוע, ושהעסק אינו כדאי. לפיכך, הוא מכר אותה לאדם שהפעיל אותה מאז 1942, ליתר דיוק: למשתף הפעולה ההולנדי, שקיבל אותה מן הגרמנים כ"פרס" על עזרתו. "הוא עדיין עבד שם, ולא יכולתי לפטר אותו", מסביר חוצהלק. "אם הייתי רוצה לסלק אותו מן החנות, הייתי צריך לספק לו על חשבוני חנות דומה במיקום דומה". חוצהלק לא בדק מה עלה בגורלן של שתי החנויות האחרות, כי "רציתי להמשיך בחיי".

כאשר פלשו הגרמנים להולנד, במאי 1940, היו בה כ-140 אלף יהודים, כולל כ-15 אלף פליטים מגרמניה ואוסטריה. המדינה נכבשה תוך חמישה ימים, והאוסטרי ארתור סייס-אינקוורט מונה למושל. רדיפת היהודים החלה כמעט מיד, במתכונת הידועה היטב מכל רחבי אירופה: התנכלויות ואלימות, היטפלות ליהודים וחרם במקומות ציבור, הקמת "מועצה יהודית" וגידור הרובע היהודי, מצוד יהודים וגירושם, שוד הרכוש ורצח נרחב. בסך הכל, נרצחו למעלה מ-110 אלף מיהודי הולנד - שיעור של %75-%80, הגבוה ביותר במערב אירופה.

יהודי הולנד של ערב השואה לא היו עשירים. "בהולנד היה פרולטריון יהודי גדול. כמחציתם התגוררו באמסטרדם, והם היו פועלים שכירים, חנוונים, שנוררים ועוד", אומר פרופ' דן מכמן, יליד הולנד ומומחה לתולדות יהודי המדינה. "במזרח המדינה עבדו היהודים בעיקר כסוחרי בקר וכבעלי חנויות.

"היו בהולנד כמה יהודים אמידים, אבל לא היו ביניהם רוטשילדים או בנקאים כמו בין יהודי גרמניה. ביניהם היתה משפחת איזקס, שהיתה בעלת בית הכל-בו ביינקורף באמסטרדם. אברהם אשר, שעמד בראש הקהילה האשכנזית באמסטרדם ובראש המועצה היהודית שהורו הגרמנים להקים, היה בעל מלטשת יהלומים גדולה. היו בעיר עוד כמה יהלומנים יהודים אמידים".

רוב יהודי הולנד גרו בשכירות, ורכושם כלל בעיקר את תכולת בתיהם - רהיטים, ביגוד, חפצי יודאיקה ועוד. עם זאת, היו במדינה גם כ-19 אלף מבנים בבעלות יהודית, שערכם הוערך במאי 1941 ב-200 מיליון גילדן (בערכים ריאליים - 3.5 מיליארד שקל). ליהודים היו גם כ-90 אלף דונם קרקע, פחות מ-%1 מכלל האדמות במדינה. הגרמנים מכרו את הנדל"ן ואת יצירות האמנות, ובתמורה השתמשו לתשלום לחברת הרכבות ההולנדית תמורת הגירושים למחנה המעבר ווסטרבורק ולאחזקת המהמטבח בבית אנה פרנק. החדרים השוממים מנציחים את שוד הרכוש בידי השכנים

! צילום: אגודת בית אנה פרנק, אמסטרדם

"כל הולנדי שהציל יהודי עשה מעשה גבורה", אומרת מרים דובי-חזן, יו"ר ארגון יוצאי הולנד בישראל, "אבל תמורת 7.5 גילדן - הלשינו על יהודים. על משפחתי הלשינו 6-5 פעמים, ו-20 פעם הם ברחו ממסתור למסתור. אמי היתה בחודש השביעי להריונה, ולאחר אחת ההלשנות היא נאלצה לקפוץ מהחלון בקומה הראשונה, ולמרבה המזל לא נפגעה".

כאשר גורשו יהודי הולנד, תחילה למחנה ווסטרברוק וממנו למחנות השמדה בפולין, הם הורשו לקחת עימם רק מעט מטלטלין. המועצה היהודית המליצה ליטול בגדים חמים ורכוש דומה, אך לא חפצי ערך; הללו נותרו בבתים או הופקדו בידי מכרים. אך מיד לאחר שהיהודים שולחו למאסר, נבזזו דירותיהם בידי הגרמנים והשכנים.

השוד ה"רשמי" היה זה שערכו הגרמנים, כפי שנהגו בכל מדינות הכיבוש, במסגרת "מבצע רוזנברג", בראשותו של אידיאולוג המפלגה הנאצית, אלפרד רוזנברג. פרופ' מכמן מספר, כי חברות תובלה הולנדיות נטלו חלק פעיל בריקון הדירות היהודיות. שמה של אחת מהן, חברת פולס, אף הפך למילה מיוחדת בעגה היהודית-הולנדית: המילה PULSE פירושה לשדוד דירה של יהודים. "בין נטילת הרהיטים מהבית לבין הגעתם ליעדם הסופי, נשדד הרבה מאוד בידי פועלים הולנדים ואחראים גרמנים", אומר מכמן.

מרים דובי-חזן מספרת: "לאחר המלחמה, הלכה אמי ברחוב וראתה את העוזרת לשעבר שלהם לובשת את מעיל הפרווה של אימה, ואת בעלה של העוזרת - לובש את מעיל הפרווה של סבי. היא הלכה לבקר אותם, ומצאה בביתם חפצים שהיו שייכים למשפחתנו - שטיח, אהיל, ארגז, מצעים. כילדה, מצאתי מדי פעם בשוק הפשפשים של אמסטרדם (הסמוך מאוד לרובע היהודי - א.ל) חפצים יהודיים, שהיה ברור שהוצאו למכירה בידי הולנדי שלקח אותם, ושלחתי את הורי לקנות אותם".

אומר ההיסטוריון ההולנדי גרארד אאובס, החוקר את שוד הרכוש: "יהודים רבים הפקידו רכוש אצל שכניהם או אצל נוטריונים, מתוך הבנה בעל-פה שהוא יוחזר לאחר המלחמה. ואולם, באלפי מקרים הרכוש לא הוחזר, ולבעלים לא היה מה לעשות, כי לא יכלו להוכיח את בעלותם. ייתכן שהיו להם קבלות או פוליסות ביטוח על חפצים יקרים - אבל הגרמנים לקחו גם את המסמכים הללו". מוסיפה וילמה שטיין: "היו מקרים, בהם הורים הפקידו רכוש אצל עורכי דין, אך כאשר ההורים ניספו - סירבו עורכי הדין להחזיר את הרכוש לילדים, בטענה שההסכם היה רק עם ההורים".

סוג אחר של שוד התרחש בחורף 1944/45. הולנדים רבים פשטו על בתי הרובע היהודי, ופירקו לוחות עץ מן הרצפות והמדרגות לצורכי חימום. התוצאה היתה, שבתים רבים התמוטטו, וכאשר שבו פליטי השואה - מצאו שבתיהם חרבו. היתה זו אחת הסיבות למצוקת הדיור הקשה של הפליטים, עליה נדבר בהמשך.

באוגוסט 1941 הוציאו הגרמנים צו, שהורה ליהודים להפקיד בבנק אחד כל סכום במזומן ובהמחאות של יותר מ-1,000 גילדן (17 אלף שקל), וכן את כל חשבונות הבנק שלהם, תוכניות החיסכון וניירות הערך. הגרמנים בחרו למטרה זו את בנק ליפמן-רוזנטל, שהיה בבעלות יהודית עד שהועבר לידיו של "נאמן" מטעמם.

ה"אנציקלופדיה של השואה" מוסרת, כי הסכומים שהופקדו בליפמן-רוזנטל היו נמוכים מן המצופה, שכן "אומדני הגרמנים היו מוגזמים, ויהודים רבים ניסו להסתיר את כספם בדרכים שונות". עד סוף 1942 נרשמו במחלקה היהודית של הבנק רק 7,458 חשבונות של 6,540 מפקידים פרטיים, בשווי של 25 מיליון גילדן בלבד (בערכים ריאליים - 440 מיליון שקל). כמו כן, קיבל הבנק לידיו ניירות ערך בשווי נקוב של 213 מיליון גילדן (3.7 מיליארד שקל).

ההפקדות בליפמן-רוזנטל ("לי-רו" בקיצור) היו רק שלב ראשון בדרך לגזל הכספים. ב-1 בינואר 1943 בוטלו כל החשבונות הפרטיים, ונפתח חשבון מרכזי לכספים היהודים; מאותו מועד, נאסרה כליל משיכת כספים בידי המפקידים. ניירות הערך מומשו, אך בשל כמותם הניכרת, גרמה מכירתם לירידות שערים בבורסת אמסטרדם, והכנסות הגרמנים היו נמוכות מן המצופה. עקב כך, נמכרו חלק מניירות הערך בבורסה של ציריך - עוד שירות שהעניקה שווייץ הניטראלית לגרמניה הנאצית. במקביל, חוייבו חברות הביטוח לשלם ל"לי-רו" את תגמולי הביטוח של הלקוחות היהודים, ולאחר מכן הוסמך הבנק לגבות גם את תשלומי המשכנתאות שנטלו לווים יהודים. מובן, שכל הכסף זרם לכיסי הגרמנים.

ההיסטוריון אאובס קבע לאחרונה, כי בסך הכל נשדד מיהודי הולנד רכוש בשווי של כ-700 מיליון גילדן, שהם 7 מיליארד גילדן בערכים ריאליים - 12.25 מיליארד שקל. כמחצית מסכום זה היו ניירות ערך לסוגיהם (להבדיל מהערך הנקוב שלהם, שהיה כאמור רק 213 מיליון גילדן), מתוכם נמכרו בסופו של דבר ניירות ערך בשווי של 250 מיליון גילדן. היתרה, בשווי 100 מיליון גילדן (בערכים ריאליים - 1.75 מיליארד שקל), שימשה את הגרמנים למימון הפעלת מחנות הריכוז בהולנד ולהפעלת הגופים השונים שעסקו בשוד הרכוש, כולל "לי-רו" עצמו.

בתחילת 1943 הודיעו בעלות הברית, כי בכוונתן לסכל את מעשי השוד של הגרמנים במדינות הכבושות. הממשלה הגולה של הולנד, שישבה בלונדון, הצטרפה להכרזה זו ופירסמה את החלטה 100-E, שעסקה בביטול כל הפעולות שהביאו לשוד רכושם של תושבי המדינה הכבושה. ואולם, בהחלטה זו לא צויין, כי הרכוש שנשדד מיהודי הולנד, יוחזר להם באופן אוטומטי. "מועצת השבת הרכוש" - גוף ממשלתי שהוקם ליישום החלטה 100-E - היא שאמורה היתה לקבוע, האם רכוש מסוים נמכר מרצונו של הבעלים, או שמא היתה זו העברה מאולצת שדינה להתבטל.

ההיסטוריון ההולנדי א"ג ואן-חיי פירסם לפני למעלה מ-10 שנים מאמר מעולה על השבת הרכוש היהודי בארצו לאחר השואה. ואן-חיי אומר, כי גם אם "מועצת השבת הרכוש" קבעה שהעברת רכוש מסויימת נעשתה בכפייה, עדיין לא הוחזר הרכוש באופן אוטומטי לבעליו. הבעיה העיקרית היתה במקרים בהם עבר הרכוש לצד שלישי, שקנה אותו בתום לב. נקבע, כי במקרה כזה, ייאלץ הבעלים המקורי להסתפק בפיצוי כספי, אשר ישולם בידי הקונה הראשון לאחר השוד, שחזקה עליו שידע שהמדובר ברכוש גנוב.

תובעי ניירות הערך נדרשו להוכיח, כי המחזיק הנוכחי רכש אותם שלא בתום לב - משימה קשה מאוד ברוב המקרים. מאוחר יותר נקבע, כי כל מי שרכש ניירות ערך מ"לי-רו", מוחזק כאילו רכש אותם שלא בתום לב, ואם לא יוכיח ההיפך - עליו לפצות את הבעלים המקורי. בשל לחץ הבורסה של אמסטרדם, נטלה לבסוף ממשלת הולנד על עצמה ב-1953 לפצות את בעלי המניות המקוריים בהיקף של %90 משוויין, כפוף לוויתורם על כל זכויותיהם.

ואן-חיי קובע, כי בכך הכל שולמו לתובעים 41 מיליון גילדן (570 מיליון שקל) - בעוד שניירות הערך שנשדדו היו בשווי גבוה פי 8.5. מי שקיבל את הכסף, היו רק אלו שדרשו את רכושם. כך נותרו בידי המחזיקים ניירות ערך בשווי מאות מיליוני גילדנים, שהם מיליארדי שקלים בערכים ריאליים. ממשלת הולנד לא עשתה דבר כדי להביא לכך, שרכוש שדוד זה יחזור לעם היהודי. אם נותרו ניירות ערך שלא נמכרו ולא היה מי שיתבע אותם, הם עברו לבעלותה של ממשלת הולנד.

גם הטיפול בפקדונות בליפמן-רוזנטל היה בעייתי. תחילה נדרשו 5 שנות עבודה מאומצת, כדי לשחזר את רשימת המפקידים בבנק. בסוף המלחמה נרשמו בספריו רק 2,000 חשבונות, שכן - כאמור - כבר בתחילת 1943 הועברו כל כספי היהודים לחשבון משותף. ואולם, בסוף 1949 כבר נרשמו כ-70 אלף בעלי חשבונות, שרק 23 אלף מתוכם פנו וביקשו לקבל בחזרה את רכושם. האחרים ניספו.

במארס 1950 הורתה "מועצת הריהביליטציה" - הגוף המשפטי שעסק בהשבת הרכוש - למפרקי הבנק לאמת מיידית את כל התביעות, לשלם תחילה %50 מסכום התביעה, ואת היתרה במועד מאוחר יותר. התשלומים בפועל החלו באמצע 1952, אם כי ואן-חיי לא אומר כמה שולם ולכמה תובעים. דבר אחד ברור, כפי שאומרת וילמה שטיין: "כל המאבקים נוהלו בידי מי שתבע את הרכוש". לא היה מי שיילחם עבור אלו שנספו ולא הותירו יורשים.

בעוד פקידי ממשלת הולנד מתכווחים על עקרונות, מכינים הצעות ומפרסמים תקנות, החלו שרידי יהודי המדינה לחזור לבתיהם. קבלת הפנים הכללית לא היתה אוהדת, בלשון המעטה. גישה זו באה לידי ביטוי בולט ביחסם של השלטונות המקומיים לבעיית הרכוש השדוד. שטיין מספרת:

"לאחר המלחמה ניתן היה לקבל פיצוי בגין רכוש שנלקח בידי הגרמנים, אבל הוא היה מוגבל בסכום, שלכל היותר הגיע למחצית משוויו של הרכוש. התובע היה צריך להוכיח מה בדיוק היה בביתו, ומי שלא הצליח בכך - קיבל תשלום מינימלי, שהספיק כדי לקנות שולחן, ארבעה כסאות, מיטה וכדומה.

"ניצול אושוויץ סיפר לי, שהוא ביקש לקבל חזרה את הדירה באמסטרדם, בה גרה משפחתו, ממנה הוא היה הניצול היחיד. לאחר מאבק עם הבירוקרטיה, הוא קיבל רשות להיכנס לדירה. אבל הוא קיבל אותה בלי גז וחשמל, אלא עם חשבון לתשלום תמורת 3 השנים בהן הדיירים לא שילמו. הוא הלך לעירייה, זרק על השולחן את החשבון, דרש שיספקו לו גז ואמר: לא נתתי לכם את חשבון הגז בו נרצחה משפחתי. הפקידים הזמינו משטרה והיא סילקה אותו.

"אם ליהודי היתה חנות לפני המלחמה, הוא סולק ממנה לאחר הכיבוש, בא מנהל גרמני והמלאי כבר לא נחשב כרכושו. אחרי המלחמה, ייתכן שהוא קיבל אותה בחזרה - אבל ריקה. הוא לא קיבל מחדש את הרישיון לפתוח את החנות, כי היתה בירוקרטיה; ומי שקיבל את הרישיון - לא היתה לו אגורה להתחיל מחדש. ממשלת הולנד קבעה, כי כל ההולנדים שווים, כי 'לא נבחין בין אנשים כפי שעשו הגרמנים'. וזה אומר: בלי זכויות מיוחדות לניצולים היהודים; כולם שווים בפני הבירוקרטיה והמיסים". -- מדוע היהודים לא נאבקו על החזרת רכושם?

שטיין: "לא היה מי שיעשה את זה. מי שנלחם, אולי קיבל משהו בחזרה, אך אנשים שעברו 5 שנות מלחמה, היו תשושים הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, ולא היו להם הכוחות להתמודד עם שאלונים ובירוקרטיה. ממשלת הולנד לא היתה מוכנה אפילו להחזיר יתומים יהודים, שהיו בבתי יתומים או אצל משפחות לאיהודיות. בחוק נקבע אז, שתוקם ועדה, אשר תוכל להחליט להשאיר את הילד בידי המשפחה הנוצרית, וכמה מאות אכן נותרו שם. הניצולים נלחמו על הילדים, ולא על כסף או ניירות ערך".

ד"ר יוסף מכמן, מחשובי חוקרי יהדות הולנד (אביו של דן מכמן), נתקל אישית ביחס הקר של הפקידות ההולנדית שאחרי המלחמה. "בני הבכור הוסתר, ובאמצעות מתווכת מסרתי 2,000 גילדן (35 אלף שקל - א.ל) בשביל האשה שהסתירה אותו. כאשר חזרנו מברגן-בלזן, היא החזירה לי את הכסף, אחרי שהחליפה אותו - מטעמי נוחות - לשטרות של 1,000 גילדן. אבל אחרי המלחמה, מי שהיו לו שטרות כאלו, היה צריך למסור אותם לשלטונות ולהסביר מהיכן יש לו אותם, כי הם חשדו שמקורם בשוק השחור. אמרתי להם, שבברגן-בלזן לא סחרתי בשוק השחור, ואותה אשה יכולה לבוא ולהעיד - אבל לא קיבלתי את הכסף חזרה.

"כאשר שוחררנו בידי הרוסים במזרח גרמניה, כמובן שלא היו לנו בגדים. מצאתי חליפה עם כפתורים ועליהם צלב קרס, ולבשתי אותה. הגענו ללייפציג, ושם חילק הצבא האמריקני בגדים. לקחתי חליפה מאיזה ענק אמריקני, ואני קטן - אבל אם מחלקים, לוקחים. כאשר חזרנו להולנד, ביקשתי תלושים לבגדים, אבל אמרו לי: כבר קיבלת בלייפציג. אמרתי שהחליפה הזו לא מתאימה לי ואני מוכן להחליף אותה, אבל הפקידים לא הסכימו".

הולנדים אחרים גזלו רכוש יהודי לאחר המלחמה. ז'נין ברילמן זוכרת, שהוריה הפקידו מזוודה גדולה אצל משפחה הולנדית, אותה הכירה אימה מקשרי עבודה. ברילמן אינה יודעת בוודאות מה היה במזוודה, אך מאחר שמשפחת אימה היתה אמידה, היא משערת שהיו שם כלי כסף וכדומה - מסוג הדברים שאדם מבקש לשמור בעת צרה. עד 1988 לא שמעה ברילמן דבר על גורל המזוודה, ואז קיבלה מכתב ממחלקת הנעדרים בצלב האדום ההולנדי, אשר הודיע לה על איתור המזוודה.

"אין לי שום דבר שנותר מהורי", משחזרת ברילמן, "והייתי מאוד נרגשת. נתנו לי את השם ומספר הטלפון בהולנד של מחזיקי המזוודה, ועוד באותו ערב התקשרתי אליהם. היתה זו הבת של האשה אצלה הפקדנו את המזוודה, והיא אמרה לי, שאימה בכלל לא רצתה שהיא תיצור איתנו קשר. שאלתי אם הם פתחו את המזוודה. התשובה היתה: היא ריקה, כי היינו צריכים כסף ומכרנו את מה שהיה שם; אבל ממילא היו שם רק כל מיני דברים קטנים. אתה לא יודע מה לעשות עם רגשותיך במקרים כאלו. סבי היה הבעלים של רחוב שלם באמסטרדם, ואבן הפינה הנושאת את שמו נמצאת שם עד היום. נכון שהוא איבד את רכושו לפני המלחמה, אבל האם אמי תשים שם רק מגבות? ידיד שלי נסע לשם, לא הורשה להיכנס וקיבל את המזוודה; אני שומרת אותה".

הבעיה המרכזית בה נתקלו הניצולים היתה דיור. כפי שכבר צויין, רוב יהודי הולנד גרו בשכירות, וכאשר גורשו - הושכרו הדירות לאחרים. יוחנן היימנס זוכר, כיצד קיבלו משפחתו דירה של משתף פעולה, אשר הוחרמה בידי השלטונות ונמסרה כפיצוי ליהודים, שהספיקו להירשם בטרם נגמר מלאי הדירות. המאחרים נאלצו להסתפק בהרבה פחות. רעייתו גרייס ואימה גרו בעליית גג של שני חדרים ומטבחון, כאשר השירותים והאמבטיה היו משותפים להן ולבעלי הדירה. רק ב1956 זכו השתיים לדירה משלהן.

שתי המשפחות לא קיבלו דבר מן הרכוש שהיה בדירותיהן. גרייס היימנס מספרת, כי לאחר המלחמה נכנסה אימה לביקור בדירת השכנים; בדירת המשפחה המשיך להתגורר משתף פעולה עם הנאצים, אשר קיבל אותה משלטונות הכיבוש. "אמי חשבה שזו הדירה שלה, כי כל החפצים שלנו היו שם, אבל כמובן שהדיירים טענו שהיא טועה. קיבלנו בחזרה רק קצת סכו"ם, אולי איזה כסא של דודי ושמלות של אשתו שהיתה זמרת". ויוחנן היימנס מסכם בקיצור: "הרכוש נשאר אצל ה'שומרים', ששמרו עליו כל כך טוב - עד שלא החזירו לנו אותו". ממשלת הולנד לא עשתה דבר, כדי לחייב את אזרחיה להשיב את הרכוש שגזלו.

מה אירע לרכוש ללא יורשים בהולנד? שאלה זו קיימת בכל המדינות שתושביהן היהודים נרצחו, אך בהולנד היא משמעותית במיוחד בשל מימדי הרצח. כפי שנאמר בתחילת הדברים, כ-%80 מיהודי המדינה נרצחו, וסטאטיסטית זה אומר, ש-%80 מהרכוש היו צריכים להישאר ללא יורשים. בפועל, ההשערה היא שהשיעור נמוך יותר, שכן בדרך כלל אלו שהסתתרו וניצלו, היו בעלי אמצעים. אבל, אין ספק שהמדובר בסכומים נכבדים מאוד. אם השוד כולו היה קרוב ל-13 מיליארד שקל, ודאי שרכוש בשווי מיליארדי שקלים נותר ללא יורשים.

רוב הרכוש השדוד הועבר לגרמניה, לפחות ככל שהדברים אמורים בריהוט, יצירות אמנות ויתר המטלטלין. אך מה אירע לנכסים הפיננסיים, אותם מאות מיליוני גילדנים שהופקדו בליפמן-רוזנטל? כפי שראינו, נדרשו מאבקים של שנים, עד שנקבעו כללים לגבי השבת הרכוש לבעלים או ליורשים. ואולם, לא נקבעו כללים מסודרים לגבי החזרת הרכוש ללא יורשים, ולפיכך חל החוק הרגיל, הקיים בהולנד כמו במדינות אחרות: בהעדר יורשים, עובר הרכוש לבעלות המדינה.

ההיסטוריון ואן-חיי נוגע רק בקצרה בשאלת הרכוש ללא יורשים שנותר ב"לי-רו". הוא אומר, כי כאשר נותרו חשבונות שבעליהם לא הופיעו, ניהלו כונסי הבנק חקירות בניסיון לאתר את היורשים, "אך רק במקרים שהסכום שבחשבון הצדיק זאת". מדבריו עולה, שהליכים אלו ננקטו רק לגבי פקדונות בנקאיים, ולא לגבי ניירות ערך, שכאמור נמכרו ברובם. ואן-חיי אינו מפרט מה היה סכום זה, כיצד נקבע והאם הוא לא הושפע מגביית עמלות על אותו חשבון רדום (כפי שאירע בשווייץ).

כתוצאה מקביעות אלו, ירד מספר החשבונות שהוכרזו כחסרי יורשים מ-45 אלף בסוף שנות ה-40, ל-35 אלף ב-1956; ערכם הכספי ירד בצורה חדה הרבה יותר: מ-4.2 מיליון גילדן (70 מיליון שקל) ל-800 אלף גילדן בלבד (11 מיליון שקל). הסכום האחרון הועבר ב-1957 לארגון הרווחה היהודי, כפיקדון עבור יורשים עתידיים.

כל ההליך, כפי שמתאר אותו ואן-חיי, נראה תמוה ולקוי. נחזור רגע על הנתונים: לאחר המלחמה, אותרו ב"לי-רו" 70 אלף חשבונות, ש-45 אלף מהם (%65) היו ללא יורשים. זהו אחוז סביר, בהתחשב בהיקף השואה בהולנד. נניח שהחקירות היו מאוד יעילות, וכונסי "לי-רו" אכן איתרו כ-12 אלף יורשים, כך שאחוז הפקדונות ללא יורשים ירד ל-%50 - עדיין שיעור מתקבל על הדעת. אך כיצד קרה, שההיקף הכספי שלהם צנח ב-%80? האם יש סבירות של ממש, שיאותרו דווקא יורשי הפקדונות הגדולים? ומה אירע לניירות הערך שלא נמכרו ונותרו ללא יורשים?

אומר פרופ' איזי ליפשיץ, היסטוריון יהודי-הולנדי, החוקר את גורל הרכוש: "על פי החוק, הרכוש ללא יורשים עבר לרשות המדינה, בנאמנות וללא אפשרות להשתמש בו. בסוף שנות ה-70 נקבע בחוק, כי בתוך שנה הכסף יעבור לבעלותה המלאה של המדינה, והיא תוכל להשתמש בו.

"הקהילה היהודית טענה, שאין ספק שרוב הרכוש בו מדובר, היה שייך ליהודים. בתחילת בשנות ה-80 ביקשה הקהילה להעביר לה 4.5 מיליון גילדן (16 מיליון שקל - א.ל) בגין הרכוש ללא יורשים. לבסוף התפשרו על 2 מיליון גילדן (7 מיליון שקל - א.ל), והממשלה הוסיפה עוד 100 אלף גילדן, כי חילקו את הכסף לשלושה חלקים שווים: שליש למוזיאון ההיסטורי היהודי, שליש לקהילות בהולנד ושליש לארגון הרווחה היהודי". במילים פשוטות: הרכוש ללא יורשים עבר לממשלת הולנד, אשר לאחר המתקחות הסכימה להעביר חלק ממנו - ולא את כולו - לקהילה היהודית. היתרה נותרה בידי האג.

סימני השאלה בנוגע לרכוש ללא יורשים, נוגעים גם להתנהגות ראשי הקהילה היהודית. כיצד קבעו, ששווי הרכוש ללא יורשים הוא כה נמוך - 4.5 מיליון גילדן - כאשר ניתן לשער, שמדובר בסכומים גדולים פי כמה, ולוא רק בשל היקף ההשמדה בהולנד? אם בידי נוטריונים נותר עד היום רכוש יהודי ללא יורשים בשווי של למעלה מ-600 אלף שקל (ראה מסגרת) - ודאי שהרכוש שנותר ללא יורשים בליפמן-רוזנטל היה גבוה פי כמה. מדוע התפשרה הקהילה על פחות ממחצית מתביעתה הצנועה בלאו הכי? ראשי הקהילה סירבו להגיב לפניית "גלובס", וגורם יהודי אחר אומר בקצרה: "יש להם גישה גלותית; יוצאי הולנד בישראל מפעילים הרבה יותר לחץ מאשר הקהילה המקומית".

אולי ניתן להבין את גישתה של הקהילה המקומית, לאור העובדה שהיא כבר קיבלה לחלוקה כמה מיליוני גילדנים. על פי הסכם בין גרמניה להולנד, שילמה בון להאג 125 מיליון מארק, שחולקו כפיצוי על הסבל הפיזי בין כ-50 אלף ניצולים (לאו דווקא יהודים). ב-1972 החליטה האג, כי יתרת הפיצוי מגרמניה - פחות מ-10 מיליון גילדן (כ-60 מיליון שקל) - תחולק לשלושה חלקים שווים: לקהילה היהודית, בשוד הרכוש היהודי, ולאחר המלחמה ננקטו צעדים חלקיים בלבד על מנת להשיבו לבעליו. התוצאה היא, שאזרחים הולנדיים וממשלת הולנד מחזיקים עד היום ברכוש ניכר, שניתן להעריכו בעשרות מיליוני דולרים, שהיה שייך ליהודי המדינה, אשר נרצחו ולא הותירו אחריהם יורשים.לארגון הרווחה היהודי ולארגון עולי הולנד בישראל. ארגון הרווחה התחייב לפצות תובעים עתידיים, ועשה זאת בכמה מקרים.

השורה התחתונה היא, שגם בהולנד נטלה האוכלוסיה המקומית בחפץ לב חלק בשוד הרכוש היהודי, ולאחר המלחמה ננקטו צעדים חלקיים בלבד על מנת להשיבו לבעליו. התוצאה היא, שאזרחים הולנדיים וממשלת הולנד מחזיקים עד היום ברכוש ניכר, שניתן להעריכו בעשרות מיליוני דולרים, שהיה שייך ליהודי המדינה, אשר נרצחו ולא הותירו אחריהם יורשים. *« איתמר לוין «תחקיר "גלובס": שוד הרכוש היהודי בהולנד *«אלפי הולנדים נטלו חלק פעיל בשוד רכושם של יהודי המדינה, שעות ספורות לאחר שגורשו למחנות ההשמדה. רבבות הולנדים רכשו ניירות ערך שגזלו הנאצים מהיהודים, בשווי ריאלי של מיליארדי שקלים. ממשלת הולנד, אשר לא עשתה דבר כדי לחייב את אזרחיה להשיב את הרכוש הגזול, מחזיקה בעצמה ברכוש ללא יורשים בשווי של מיליוני דולרים