בלי מטאפורות, בלי דימויים

אני מודה שעד היום לא ממש התלהבתי מ"פלורנטין": הסט ה"אובר-מעוצב", הניסיון המיותר להקיף את כל החוויה הישראלית: רצח רבין, העולים החדשים, הערבים, היציאה מן הארון, עליית נתניהו - כל אלו שימשו בערבוביה כמעט בכל פרקי הסידרה והפכו כמעט כל פרק שלה לסימבולי מדי.

אך יותר מהכל סלדתי ממתקפת יחסי הציבור שליוותה כל עונה חדשה: נכון שכיף ליהנות ממוצר טלוויזיוני מהנה, אבל כשאי אפשר לפתוח עיתון בלי שיפמפמו לך השכם והערב כמה ש"פלורנטין" מעולה, אתה אינסטינקטיבית מתנגד לקביעה הגורפת-מדי הזו.

לשמחתי, גם אם למבוכתי, אני עומד לעשות את אותו הדבר בדיוק. צפייה בעונה הבאה עלינו לטובה של "פלורנטין" מביאה מיד למסקנה: מדובר בסידרה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בישראל.

מה כל כך טוב? כמעט הכל: חבורת פלורנטין לא מנסה יותר להיות מין מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. אחרי כמעט שלוש שנים, הם עסוקים בעצמם, בלי מטאפורות ובלי דימויים, מביטים בחייהם פנימה ומה שהם רואים רחוק מלשמח אותם, אבל מסב לנוהצופים - הנאה גדולה.

* * * אל תחמיצו את הפרק הראשון שישודר הערב, ושאותו ניתן להגדיר יצירת מופת. מן הסוג שמשאיר אותך על הספה מול הטלוויזיה, כשאתה מגרגר מהנאה ומצר רק על העובדה שהפרק מסתיים: תומר (אבשלום פולק) מצלם את סרט הגמר שלו בחוג לקולנוע. מכיוון שהשחקנים בסידרה הם גם השחקנים בסרט של תומר, מיטשטש מיד הגבול שבין "פלורנטין" הסידרה, לבין סרט הגמר של תומר, שבו, כדרכו של סרט ביכורים, הכל משתבש: "השחקנים" מתקשים להיצמד לתסריט ה"טלנובלי" שמנסה הבימאי הצעיר להכתיב להם, ובדיוק באמצע הסצינה הם חייבים להתמודד עם קשיי היום-יום: לרוץ לעבודה, לשלם חשבונות, לטפל בילדה ועוד, כך שתומר נשאר רק עם צמר (ניר פרידמן) ושירה (איילת זורר), שדווקא מול המצלמה נפתחים ומכניסים את הבימאי (ואת הצופים) לתוך עולמם הפנימי.

הנה לנו סרט, בתוך סרט, בתוך סרט, והכל כל-כך אמין, עד שקשה להשתחרר מהרושם שצמר, ובעיקר שירה, הלכו עם המצלמה כל-כך רחוק, והם משלבים במונולוגים שלהם גם אלמנט אוטוביוגרפי, של איילת זורר וניר פרידמן האמיתיים.

לרעיון של "סרט בתוך סרט", יש עוד יתרון בולט כפרק ראשון. הוא מחבר אותנו מיד, ללא כל צורך בנימוק עלילתי, לכל מגוון הדמויות שבסידרה. כך אנו עורכים היכרות בזק מחודשת עם הזוג המוזר גלי וחנן (דנה מודן ועמי סמולרצ'יק), קולטים מיד את הקושי של תותי (קארין אופיר) עם תפקיד האם, ובעיקר עם תפקיד הרעיה, מזהים את האובססיה של קובי (סמי הורי) לייצב חיי משפחה תקינים (מה שרק מלחיץ את תותי עוד יותר), אבל יותר מהכל, משתאים לנוכח בעיות הזהות המינית של תומר והמתח המיני המתהווה בינו לבין שירה, אחרי שבילה כבר תקופה ניכרת מחוץ לארון.

ואתה יושב מול הטלוויזיה וחושב לעצמך: "אהה, תמיד ידעתי שהוא מאוהב בשירה", ושנייה אחר כך, "רגע, רגע, זאת בעצם לא "אשמתו, תראה איך היא מתגרה בו, מה היא לא יודעת איך זה ייגמר?", וכחלוף עוד שנייה אתה נוזף בעצמך: "מה, אני דפוק, זו הרי בסך הכל סידרה בטלוויזיה", מה שנכון, אבל איזו סידרה.

« ניר קיפניס « בלי מטאפורות, בלי דימויים « "פלורנטין" - העונה החדשה, ערוץ 2, הערב 21:30