זכויות הנובעות מהסכם גירושין מול צו עיקול

מה הדין במקרה שבו בעל, הרשום בטאבו כבעלים היחידים של דירה, התחייב, במסגרת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד, להעביר את הזכויות בדירה על-שם האישה והילדים, אך בטרם נרשמה העברה זו בטאבו, נרשם עיקול בטאבו לטובת נושי הבעל? בית המשפט המחוזי בת"א קובע, כי זכויות האישה והילדים עדיפות על זכויות המעקל ודין העיקול להתבטל.

יאיר כהן (להלן - "הבעל") הוא הבעלים הרשום בלשכת רישום המקרקעין של דירת מגורים ברח' ויצמן 12 חולון (להלן - "הדירה"). בהסכם גירושין שנערך בין הבעל לבין שושנה כהן (להלן - "האישה"), התחייב הבעל להעביר את הדירה על-שם האישה, ארבעת ילדיהם המשותפים וילד נוסף של הבעל מנישואיו הקודמים. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין. העברה זו לא נרשמה בלישכת רישום המקרקעין, והבעל נשאר הבעלים הרשום של הדירה. לבקשתה של נינט בן חור (להלן - "הנתבעת"), הוטל ונרשם בלשכת רישום המקרקעין עיקול על זכויותיו של הבעל בדירה מכוח פסק דין שקיבלה הנתבעת כנגד הבעל.

* * * האישה ואחד מהילדים - שהוא קטין - הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב למתן צו הצהרתי, לפיו היא והילדים הם בעלי זכויות בדירה מכוח פסק דין הגירושין, ולכן העיקול שהוטל לטובת הנתבעת בטל, באשר לבעל לא היו כל זכויות בדירה. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, הבעל ושאר הילדים. הבעל ושאר הילדים לא התגוננו מפני התביעה, ומכאן שהם לא התנגדו לה.

התביעה נדונה בפני השופטת הניה שטיין.

שתיים הן טענותיה של הנתבעת:

א. הסכם הגירושין הוא הסכם למראית עין וככזה הוא בטל. ובטל עימו אף פסק הדין שאישר אותו.

ב. הבעלות במקרקעין היא כפי הרשום בלשכת רישום המקרקעין. רישום הבעלות בדירה הוא על-שם הבעל, ועל כן הוא הבעלים של הדירה כל עוד לא ישונה הרישום, וניתן להטיל עליה עיקולים בגין חובותיו של הבעל, על אף פסק דין הגירושין.

ראשית טענתה של הנתבעת - במסגרת הטענה שהסכם הגירושין הוא הסכם למראית עין - היא, כי היה על האישה להעיד את הבעל על נסיבות כריתת ההסכם ותוכנו, ומוטל היה על שניהם גם יחד נטל השכנוע באמיתות ההסכם.

השופטת שטיין דוחה טענה זו. ההלכה היא, כי נטל הראיה שהסכם הוא למראית עין היא על הטוען זאת.

את טענתה, כי הסכם הגירושין הוא הסכם למראית עין, משתיתה הנתבעת, בין השאר, על הנימוקים הבאים:

א. עד היום לא התגרשו בני הזוג.

ב. בני הזוג המשיכו להתגורר יחד.

ג. האישה, למרות טענתה כי חיי הנישואין עלו על שרטון עוד בשנת 88', לא טרחה לקבל פסק דין למזונות נגד הבעל.

ד. הסכם הגירושין נכרת שבועיים לאחר שהוטל עיקול על ציוד של הבעל.

ה. הסכם הגירושין לא בוייל ולא דווח לשלטונות המס.

השופטת שטיין קובעת, כי אין בעובדה שבני הזוג לא התגרשו כדי להוביל למסקנה כי מדובר בהסכם למראית עין. האישה הסבירה, כי בני הזוג לא התגרשו בשל התנייתה את הגירושין בהעברת חלקה בדירה על שמה בלשכת רישום המקרקעין. הבעל לא התנגד לכך, אך לא יכול לעשות מאומה בנדון מפאת העיקולים שהטילה הנתבעת.

השופטת שטיין אף קובעת, שהנתבעת לא הצליחה להוכיח, כי בני הזוג המשיכו לחיות יחד תחת קורת גג אחת לאחר הסכם הגירושין. למעלה מן הצורך, קובעת השופטת שטיין, כי עצם עובדת חיים תחת קורת גג אחת של בני הזוג, לאחר חתימה על הסכם גירושין, אינה מצביעה, לכשעצמה, על כך שהסכם הגירושין הוא הסכם למראית עין.

* * * בענייננו, קובעת השופטת שטיין, הנתבעת היתה המאהבת של הבעל, בעת היותו נשוי לאישה. עובדה זו, לכשעצמה, יכולה להסביר את הקרע בחיי הנישואין של בני הזוג, ואת הסכם הגירושין האמיתי בעקבות קרע זה.

לאור האמור לעיל, נדחתה טענתה של הנתבעת כי הסכם הגירושין הינו הסכם למראית עין. כעת עוברת השופטת שטיין לדון בשאלה האם הוראות פסק הדין גוברות על צו העיקול?

טוענת הנתבעת, כי על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, הרישום מהווה ראיה חלוטה לבעלות במקרקעין. כיוון שכך, משרשומה הדירה על-שם הבעל בלבד, ניתן להטיל עליה עיקולים להבטחת פירעון חובותיו של הבעל.

את טיעונה זה סומכת הנתבעת על הלכת בוקר (פ"ד כה (2) 121) וכן על פסק דינה של השופטת סירוטה בעניין שדה נ. בל"ל (ה"פ 1217/96). פסק הדין בעניין שדה איננו אסמכתא לענייננו - קובעת השופטת שטיין - שכן שם נפסק: "מדובר בהסכם שנערך בתאריך כלשהו בין בעל ואשתו, לפיו העביר לה את זכויותיו בנכס, וזאת לא על רקע של פירוד, או הליך של גירושין. להסכם זה לא נמצא שום ביטוי חיצוני כפי שציין בא-כוח הבנק, ואין בו כדי לחייב את הבנק".

בענייננו, קובעת השופטת שטיין, עסקינן בהסכם גירושין על רקע פירוד בין בני הזוג וכחלק מהליך גירושין. הסכם שיש לו ביטוי חיצוני בכתב ואשר לא רק אושר על ידי בית הדין הרבני, אלא אף קיבל תוקף של פסק דין.

באשר להלכת בוקר - הלכה זו רוככה ושונתה בפס"ד באטרסה (מא (1) 100).

בהסתמך על הלכת בטראסה, ניתנו מספר פסקי דין בבתי המשפט המחוזיים, אשר הכירו בזכויות המוטבים על פי הסכם גירושין להירשם כבעלי הזכויות בלישכת רישום המקרקעין, ובכך כי זכויות אלה, אף בטרם נרשמו בלישכת רישום המקרקעין, גוברות על הזכות הרשומה, ועל כן לא ניתן לעקלן בגין חובות של הבעלים הרשום.

* * * בעניין ציטרום (ה"פ 448/92), נערך הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד. במסגרת ההסכם הוסכם, כי דירתם המשותפת של בני הזוג תירשם על שם בנם הקטין בהגיעו לגיל 18, וכי בינתיים תירשם הערת אזהרה לטובתו. ההערה לא נרשמה. לימים הוטל עיקול על הדירה לבקשת נושי האב, ורק 4 חודשים לאחר מכן נרשמה הערת האזהרה.

השופט גורן (כתוארו אז) פסק, כי אם ניתן תוקף להסכם הממון שבין בני הזוג על ידי אישורו כפסק דין, הרי שצד שלישי אינו יכול להטיל עיקול על זכויות המעביר. בעניין דומה נפסקה הלכה ברוח זו - פס"ד קוטיגרו (ה"פ 878/95).

הוא הדין אף בענייננו, קובעת השופטת שטיין. מכוח פסק הדין רכשו האישה והילדים זכויות בדירה והם זכאים להירשם כבעליה. כל עיקול שהוטל על הדירה לאחר מועד פסק הדין בבית הדין הרבני, בגין חובותיו של הבעל, דינו להתבטל.

התוצאה הסופית: התביעה מתקבלת. ניתן פסק-דין הצהרתי לפיו האישה והילדים זכאים להירשם כבעלים של הדירה. העיקול שהוטל לטובת הנתבעת בטל.

ת.א. 692/97.

בית המשפט המחוזי בת"א.

השופטת הניה שטיין.

בשם התובעים: עו"ד עובד אליאס.

בשם הנתבעת: עו"ד רמי רובין.« עו"ד רמי שר-ישראל « זכויות הנובעות מהסכם גירושין מול צו עיקול « בית המשפט ביטל עיקול שהגישה המאהבת לשעבר של הבעל על דירה שהיתה בבעלותו ושהיתה אמורה להירשם, על פי הסכם גירושין, על שם האישה והילדים