הנקראות ביותר

לנמרודי נמאס לחכות

ימים ארוכים ישב עופר נמרודי בביתו בסביון, ממתין לניידת המשטרה שתיקח אותו לחקירה. שעה אחר שעה ישב בכורסה החביבה עליו, עקב אחר רעש המנועים העולה מהרחוב הסמוך, נרעש מכל חריקת בלמים סתמית או צפצוף אקראי, שיש בו כדי לרמז על ניידת משטרתית המגיעה.

מעט החברים עמם התרועע נמרודי בימים האחרונים, סיפרו על ניסיונותיו לשמור על אורח חיים הגיוני. פה סרט, שם מסעדה וגם איזה טיול קטן עם רוית והילדים. מדי פעם הגיע טלפון מידיד שטרם נטש, או מאחר שביקש לגעת בחשוד המפורסם, כדי שיהיה מה לספר סביב שולחן השבת של החבר'ה. עופר דיבר בגילוי לב יחסי על מצבו הרגשי. רע לו, אמר. קשה לו, ואין לו עוד סבלנות להמתין.

בימים עשה אך מעט, יחסית, בעיקר שוחח עם עורכי דינו. בלילות, כך סיפר לחבריו, לא עצם עין. את מניעי הרודפים אחריו טחן עד דק, וגם במוצא המזרחי של משפחתו ובעוולות שעשה לו הממסד האשכנזי עסק, עד שגם בכך מאס. שיבואו כבר, אמר לא פעם, שיבואו ונסגור עניין.

ביום ראשון, אמרו החברים, המשטרה לא תגיע, כי ביום ראשון ישובו החוקרים מחופשת השבת וייקח זמן עד שיתארגנו. אבל ביום שני, היו שהעריכו, ביום שני תיפתח הרעה. שלא לומר שלישי, שבו יתהפכו ה"פעמיים כי טוב". ליום רביעי היתה להם גרסה אחרת, וגם לחמישי נוצקה אחת. כך הסתחררו להם ימי השבוע במערבולת מהירה, ונמרודי המשיך להמתין.

לא להאמין, סיכמו חבריו את המצב, לא להאמין איך המשטרה מסוגלת לתחכום שכזה. כך, באמצעות הכנסתו לציפייה מורטת עצבים, היא הובילה את נמרודי לדיון העקרוני ביתרונות ובחסרונות שבעסקות טיעון.

למכור, או לא למכור

עופר נמרודי אומר שהוא מעוניין למכור את מעריב/הכשרת הישוב. כלומר, השמועות על מכירת העיתון יצאו גם מסביון ולא רק מיפו, שבה מתגורר שמואל דנקנר.

נמרודי מצידו, היה רוצה לקום בבוקר, לגלות שכל זה לא היה אלא חלום רע, ולהאמין שעוד יהיה טוב כמו פעם. הוא שוגה בחלומות על היום המאושר בו יאסוף את מאות מיליוני הדולרים שיקבל ממכירת העיתון, ויפליג עימם לחיים חדשים במדינות שמעבר לים. בחלומו, הוא מודיע לחבריו כי הוא מוותר על כל הטוב הכרוך במעמדו כמו"ל מעריב, נפרד מגדודי הפוליטיקאים ששיחרו לפתחו ויוצא לחיים חדשים. לא רוצה יותר, הוא אומר, כאילו שזה תלוי בו.

אפילו על עורכי הדין שלו מתקשה נמרודי לסמוך כמו פעם. אחד מהם, הוא מעריך, חרד עתה מהאפשרות שהמשטרה תבקש לחקור אותו. אחר, הוא יודע, מתוסכל משום שלא בחר בו לאיש הקשר לעיתונות. וכולם - הוא חושד - רוצים רק את כספו.

נמרודי יודע להעריך את איכות החומר שהמשטרה אספה בעניינו. הוא גם שמע את ההערכות הרווחות באשר לצפוי לו בשנים הקרובות. הוא יודע שעדת החנפים שהתקבצה סביבו בעת מאסרו מתפזרת עתה לכל עבר. אלה מהם שידעו איך לפנק סוהרים של חבר שהושלך לכלא, מתלבטים עתה אם להמשיך להשקיע ביחסיהם עמו. גם הסוהרים ההם, שלמדו לחבבו ולהעריכו, יודעים עתה כי הקסם פג וזה כבר לא אותו סיפור.

אבל האם נמרודי מתכוון למכירה אמיתית של העיתון? שאלתי את מקורביו. האם ייתכן שברגע האמת נגלה שהוא מתקשה להיפרד מהנכס, וכל הדיבורים על מכירה נועדו רק לעניין אחד - העלאת ערכן של מניות מעריב והכשרת הישוב? ואולי נמרודי מעריך כי במצבו הנוכחי, עדיף להופיע לדיונים המשפטיים כאיש עסקים מהשורה, ולא כמו"ל של אימפריית תקשורת הכוללת

את מעריב, טלעד, מת"ב ואורנג'? אולי גם הוא יודע שהקסם פג?

הליכה לקיסריה

בימים אלה ספון הנשיא עזר ויצמן בבית הנשיא, כשסביבו סובבות חבורות-חבורות של ציידים פוליטיים, המחשבים את קץ כהונתו ומחלקים את פרוות הדוב הנשיאותית ביניהם. ויצמן מכיר את כולם, עד האחרון שבהם. הוא יודע למה הם מסוגלים בחתירתם תחתיו, והוא יודע שהם יודעים, כי אם יגזימו בפעילותם הוא עשוי לכעוס ולהישאר כעץ זית, נטוע לעד במקומו.

המשפחה הנשיאותית מהרהרת עתה בפרישה מוקדמת ובחזרה לקיסריה. לכאורה, מוכן הנשיא לפרוש כבר מחר בבוקר, או לפחות בשנה הקרובה. אלא שויצמן מבקש לנצל את מעמדו המיוחד כדי להשפיע על זהות יורשיו. בחצר הנשיא מעריכים, כי אם הלובי למען בחירתו של שמעון פרס לנשיאות יתחזק, יופתע המועמד החדש לגלות כי ויצמן אינו פורש. אבל אם יתברר שמדובר, למשל, בדוד לוי או בבנימין בן-אליעזר, כי אז טובים הסיכויים שהפמליה כולה תארוז את חפציה ותעשה דרכה לקיסריה.

כך או כך, גדודי הציידים מתרוצצים סביב משכן הנשיא, ובכל פעם שיש איזה רגע של שקט במערכת הפוליטית, עולים ונשמעים תחנוניהם: תהיה בן אדם, לך לקיסריה.

זה לא פינטו, זה צה"ל כולו

ביום שלישי הקרוב תשדר חברת טלעד את סרטו התיעודי של מיכאל קרפין, העוסק בפרשת דניאל פינטו. צריך מידה רבה של אומץ לב כדי להקרין בערוץ 2 סרט דוקומנטרי מהסוג הזה.

מידה רבה של אומץ וגם חוש היסטורי מפותח. הסרט מציג את פרשת פינטו כמבשרת את ההשחתה המוסרית של חיילי צה"ל מאז אמצע שנות ה-70 ועד למלחמת לבנון והאינתיפאדה.

פינטו היה קצין צנחנים צעיר, שהשתתף במבצע ליטני. צה"ל נכנס אז ללבנון בעקבות חטיפת אוטובוס אגד בכביש החוף. הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, הסביר כי מדובר במבצע מוגבל, אבל פינטו ומחלקתו שהו בשטח ימים רבים. ערב אחד פרץ פינטו עם שניים מאנשיו לאחד הבתים, חנק ורצח שניים מיושביו והטמינם בבאר סמוכה.

שני הרכבים של בית משפט, אחד מהם בראשותו של מאיר שמגר, הרשיעו את פינטו ברצח בכוונה תחילה. אבל לפינטו היו חברים כמו צחי הנגבי ואמו, גאולה כהן, וכמו דני מט, שתמר, בתו, היתה חברתו ולימים רעייתו. אלה גייסו את החבר'ה מהצנחנים ויצאו ללחוץ על הרמטכ"ל החדש, רפאל איתן, לחנון אותו.

ורפול אכן חנן. למה? בסרט הוא מנמק את החלטתו במידע רגיש, שלא הובא לידיעת הציבור. אולם לפי התחקיר שעשו יוצרי הסרט, לא היו דברים מעולם. מכאן ואילך עוסק הסרט ברמטכ"ל דאז ובהתנהגות המערכת הפוליטית.

ראיתי את הסרט השבוע. הוא עשוי היטב, קצבי ומרתק. אבל הסרט של קרפין עושה חסד עם פינטו. הוא אינו מציגו כחריג בודד. זה לא פינטו, אומר קרפין, זה צה"ל כולו.

החברים של בניהו נבוכים

קליקת הכתבים הצבאיים רועשת השבוע, בגלל מה שמתחיל להסתמן כפרשה פנימית - חזרתו לצה"ל של אבי בניהו.

בניהו היה ראש תא הכתבים הצבאיים לפני למעלה מעשור. הוא הוביל את תא הכתבים הצבאיים על פי המסורת הנהוגה בו - יחסי קירבה אינטימיים עם הגופים המסוקרים, צה"ל ומערכת הביטחון. כתב צבאי ותיק מצליח הרבה פעמים לעשות הסבה מתחום הסיקור העיתונאי למישרת ניהול או ייעוץ, בצה"ל או במשרד הביטחון. כך גם בניהו, שנחשב לאיש מקצוע מוערך. לפני פחות משמונה שנים הוא גויס לצה"ל, קיבל דרגות ייצוג, החל לפעול במסגרת דובר צה"ל ואחר כך כיועץ התקשורת של שר הביטחון.

ערב הבחירות האחרונות יצא בניהו לחופשה מהצבא, כדי ללוות את יצחק מרדכי במירוץ לראשות הממשלה. עם תום הבחירות הוא ביקש לשוב וללבוש מדים. נותרו לו, כך הסביר, פחות משנתיים עד למועד בו יוכל לקבל פנסיה צבאית. כך אמר, כאילו שירת 20 שנה במערכת הביטחון.

כל זה נכתב כאן לפני כמה שבועות, ואף סוקר ב"הארץ". הסיקור, כך האמינו, יגרום לבניהו לרדת מהרעיון הזה. כבחור מוכשר הוא בוודאי יכול למצוא לעצמו אלף תפקידים. מדוע לכופף את

צה"ל לצורך זה?

לפני ימים אחדים הצליח בניהו לסדר לעצמו עבודה בגלי-צה"ל. הוא ביקש לעצב לעצמו תפקיד של פרשן לענייני ביטחון, או לפחות של כתב לעניינים אלה. בתחנה זעמו: בערך באותם ימים נודע על קיצוץ בתקנים של אנשי הקבע, אז מדוע להשקיע תקן שלם בבניהו?

"אל דאגה", היתה התשובה. "בניהו סידר לעצמו תקן מקצין חינוך ראשי. זה לא יבוא על חשבונכם". וכך עמדו קברניטי התחנה והציעו לבניהו מיני תפקידים פחותים ומשעממים כדי שיבין בעצמו את הרמז. אבל בניהו, איש לא תמים, נשאר.

הפרשן הוותיק של התחנה, אמיר אורן, הודיע כי לא יוכל להמשיך בעבודתו עד שהעניין ייפתר. בכירים אחרים בתחנה פנו למפקד, זאב דרורי, בתלונה קשה. סרב, אמרו לו. מה יקרה? בניהו יפנה לבג"ץ?

אבל המציאות בשלה. בניהו חויל מחדש והשבוע המתין לרכב הצבאי, לו הוא זכאי מתוקף דרגתו. לחבריו בתא הכתבים הצבאיים נותר רק להשפיל עיניהם במבוכה.« רונית ורדי « לנמרודי נמאס לחכות «

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות