עגמומי, משעמם, מביך

"אהבה מקרית". בימוי: סידני פולק; תסריט: קורט לודטקה, על-פי ספר מאת וורן אדלר; צילום: פיליפ רוסלו; מוסיקה: דייב גרוזין; משתתפים: הריסון פורד, קריסטין סקוט תומאס, צ'רלס דאטון, בוני האנט. ארה"ב, 1999.

קיי ודאץ' (היא חברת קונגרס, הוא שוטר) נפגשים בעקבות התרסקות מטוס, שעם נוסעיו נמנו אשתו של דאץ' ובן זוגה של קיי. דאץ' מגלה כי השניים ניהלו רומן והיו בדרכם לבילוי משותף. הוא שוקע בחקר הפרשייה מתוך עלבון צורב ואילו היא, שידעה על פרשיותיו של בן זוגה, אינה מתרגשת. בהמשך, איך לא, הם מתאהבים.

אורי קליין ("הארץ") טוען, שבשלב שקיי ודאץ' מתאהבים "מתחילה התמוטטות הסרט", שעוסק "בהישרדות בצל האסון. עוד הוא טוען, שכדי לשרוד, יש לנטוש את העבר ולהתקדם הלאה". אלא שהמסר הזה "מודחק בתוך מלודרמה, שהאמירה הרגשית והאידיאולוגית שלה היא כה ערמומית, עד שהתוצאה היא טשטוש רעיוני מוחלט".

הרעיון הוא, ש"בעולם מושלם" היו נשמרים ערכי המשפחה, ובעלים ונשים לא היו בוגדים בבני זוגם, ולכן גם קיי ודאץ' לא היו נפגשים. הסרט אינו אומר בבירור שלשניים שבגדו הגיע למות, אבל "קשה להשתחרר מההרגשה שזה מה שהוא היה רוצה בעצם לומר".

הסרט משקף, אם כן, "את השמרנות הבוטה, המרתיעה והמבולבלת כאחת של החברה האמריקנית לאחר שפרשת קלינטון-לוינסקי העלתה לדיון הציבורי את שאלת הנאמנות המשפחתית בתוך סמלו המייצג ביותר של הממסד - מוסד הנשיאות". ושני כוכבי הסרט "מייצגים את אידיאל הזוגיות האמריקנית בסוף שנות ה-90 בצביונו השמרני ביותר".

פולק, "במאי נבון ומיומן", מביים "בסגנון מרוסן ומודחק לכאורה" ואינו מעביר מסר חד ובוטה, "אבל דווקא משום כך הצפייה בסרט מעוררת תחושה של אי נעימות. אילו האמירה היתה בוטה, אפשר היה להתמודד עמה ישירות ולבטל את הסרט שמביע אותה". אלא שהסרט "מתכוון להיות דרמה רצינית, כתובה ומבוצעת היטב, שמתיימרת להציג את נפתולי הרגש האנושי כתעמולה מורכבת וניצחת" ובכך הוא מציב בפני צופיו "מלכודת שמרנית", שראוי "לנסות לשרוד את הנפילה לתוכה".

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") לא נכנס לכוונותיו הנפתלות של הסרט או למסריו. פורד - ש"אף פעם לא היה שחקן דגול", אבל היתה לו "נוכחות של כוכב" - מפגין הפעם "נוכחות של בול עץ, נטול חיים". מעולם הוא לא נראה "בתפקיד כה מביך ומגוחך", כפי שהוא מגלם כאן.

פולק הוותיק "איבד הפעם את המגע הרגיש והאינטליגנטי", שאיפיין בעבר דרמות רומנטיות שביים, למשל, "זכרונות מאפריקה" ו"כך היינו". הסרט החדש שלו "דוחה את הצופים לא רק בגלל הופעתו האנטיפטית של פורד, אלא גם בגלל מטענים כבדים ולא מאוזנים של עוינות ומרירות". התוצאה היא "סרט עגמומי ומדכא" ואף "מביך ומשעמם לכל אורכו".

בקיצור: סרט בלתי נעים לצפייה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב - מדכא, מגוחך ומשעמם.

« נילי ברקן « עגמומי, משעמם, מביך «