אף אחד לא מציל את הדייסה הזו

"הבעל הנצחי", על-פי דוסטויבסקי, תיאטרון הבימה. עיבוד ותרגום: עדנה שביט; בימוי: שלמה בר-שביט; עיצוב: אמיר אופק; עיטור מוסיקלי: דורי פרנס; תאורה: נתן פנטורין; משתתפים: חיים חובה, מיכאל כורש, קרן וולף.

פגישה בין אלמן למאהבה לשעבר של אשתו המתה הופך לעימות נורא, שפוגע קשות בבתם של האשה והמאהב.

אליקים ירון ("מעריב") כותב, שאף על פי שדוסטויבסקי מעולם לא כתב לתיאטרון, "נמשכו רבים וטובים לעבד את יצירותיו לבמה". אלא שהעיבוד של בר-שביט מלפני 25 שנה ל"בעל הנצחי" "אינו דוגמה טובה למגמה זו. לפי גירסתו הבימתית, זהו סיפור שטחי, מלודרמה בנלית בעצם, כשבמרכזה יחסים אנושיים מלאכותיים ובלתי אמינים. מן העומק הרגשי של דוסטויבסקי לא נותר דבר".

בנוסף, "קשה לומר שהבימוי של שלמה בר-שביט הוסיף לסיפור הזה מימד אנושי כלשהו. אדרבא, הוא רוקן אותו מכל משמעות של ממש". יש כאן שני שחקנים "מצוינים", חובה וכורש, אבל גם הם "לא יכלו להציל את הדייסה הזו". ועל אף שהתפקידים שהם מגלמים הם מהסוג "ששחקנים ששים לנעוץ בהם שיניים", נותר הרושם ש"משחקם מתרחש כלאחר יד".

בסך הכל "הצגה ללא שיניים כלל וגם ללא משמעות", ואת האשמה על הבחירה בהצגה הזאת מפנה ירון כלפי המנהל האמנותי.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") טוען, ש"לא במקרה לא כתב דוסטויבסקי מחזות, שכן הדמויות שלו מאכלסות עולם ייצרי מאוד, שכוחו נבנה לא במעט גם מן ההד שמעולל הטקסט בנפש הקורא". על הבמה השחקן מעניק "לעולם זה מימד של מציאות" וזה "לא תמיד לטובה".

לפני 25 הועלתה ההצגה בביצועם של נסים עזיקרי ושלמה בר-שביט. הפעם מקדיש הבמאי בר-שביט את ההצגה לזכר עזיקרי, הפרטנר שלו. "אלא שהשחקנים הפעם - חובה וכורש - אינם ניחנים בשום נוכחות ייצרית או בעוצמת טירוף שתצדיק בילוי של שעה ועשרים דקות עם מצוקתן האנושית של הדמויות (נוכחותה של קרן וולף בתפקיד הבת הבכיינית, קצרה, וזה בהחלט לטובה). התוצאה היא סיפור סתמי מאוד, ששחקניו מדקלמים את שורותיו בנימוס ובהשתדלות".

ההצגה עולה במסגרת "הבימה של שחקנים" שנותנת הזדמנות ליוזמות של שחקנים. אבל, טוען הנדלזלץ, "הנהלת התיאטרון קיימת גם כדי להחליט על ליהוק, למשל (שיכול להכריע על איכותה של הצגה, כמו במקרה זה)". האחריות היא של ההנהלה, ו"ככה לא מנהלים תיאטרון".

בקיצור: עיבוד שטחי, בימוי שמרוקן כל משמעות, ומשחק לא משכנע. לא דוסטויבסקי במיטבו.

« נילי ברקן « אף אחד לא מציל את הדייסה הזו «