בנדרס יודע להזיז מצלמה

"טירוף באלבמה". בימוי: אנטוניו בנדרס; תסריט: מרק צ'ילדרס (על-פי ספרו) צילום: חוליו מאקאט; מוסיקה: מרק סנאו; משתתפים: מלאני גריפית, דייויד מורס, לוקאס בלק, רוד שטייגר, מיט לוף אדיי. ארה"ב 1999.

לוסיל (גריפית), אשה נשואה ואם לשישה ילדים רוצחת את בן זוגה כדי לשים קץ להתעללויותיו ולהיהפך אשה חופשיה. האירוע מתרחש בדרום ארה"ב בשנות ה-60, בתקופה בה נולדו התנועות לשחרור האשה ולשוויון בין שחורים ולבנים. במקביל הסרט מגולל את סיפורו של נער שחור, שהשריף המושחת אחראי למותו. אורי קליין ("הארץ") מציין את הבחירה ה"משונה" של בנדרס הספרדי בסיפור כל-כך אמריקני וטוען, כי אכן משהו בסרט "אינו לגמרי ממוקד, כאילו בנדרס לא הצליח להחליט מה באמת משך אותו אל הסיפור ועם איזה ממרכיביו הוא מזדהה באמת". הסרט מתקדם לאורך שני המסלולים ה"קשורים זה בזה ונפגשים בסופו של דבר, אבל בנדרס מתקשה לתמרן ביניהם בצורה קולנועית מספקת".

בבימוי ניכרות ההשפעה של אלמודובר (שבנדרס התפרסם בסרטיו) והלטיניות של בנדרס ש"לעיתים מתנגשת במהות האמריקנית של המציאות החברתית וההיסטורית המתוארת בסרט - ולעיתים משלימה אותה בצורה מפתיעה". הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסצינות שעוקבות אחרי סיפורה של לוסיל. שם ניכרת אהדתו של הקולנוע הלטיני "למקבריות, לחיבור בין טירוף לאלימות, למחוות אקספרסיוויות גדולות ולצבע האדום", ושם בנדרס מרשה לעצמו "לחצות את הגבול אל הגרוטסקי והמופרך ולשלב בין המלודרמטי לקומי בצורה בוטה אמנם, אבל לא חסרת חן".

בסך הכל, גם אם הסרט "אינו הצלחה", הצפייה בו "מהנה למדי, הסיפור והדמויות מצליחים לעורר עניין, וניצני הכישרון" של בנדרס "מעוררים סקרנות לקראת סרטו הבא".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") טוען שהמבנה התסריטאי של הסרט, "שני סיפורים המשתלבים זה בזה, עובד היטב לטובתו של בנדרס; בשני הערוצים הבימוי שלו מפתיע ברמתו הגבוהה. הוא יודע להזיז מצלמה, להדריך שחקנים, להדגיש את הדברים הנכונים ובאופן כללי - לספר סיפור".

לא פחות מאשר לבנדרס, הסרט "שייך למלאני גריפית, מקצוענית מבטן ומלידה", שנותנת כאן "את כל הנשמה", אבל "בלי השראה או פרשנות מעניינת". רוד שטייגר מספק "מופע אימים קומי" קצר, שגם "אם הסרט היה גרוע, היה שווה להמתין בסבלנות לסופו" כדי לראותו. אבל "כיוון שהסרט טוב, ואפילו טוב מאוד בחלקים רבים, הסצינה הקצרה והווירטואוזית של שטייגר היא קינוח משובח".

נסים דיין ("גלובס") סבור כי הבימוי של בנדרס "מקצועי ויש פעמים שהוא אף מפתיע", אבל "הרקע האתני שלו לא מבצבץ כאן". לגריפית ש"אינה שחקנית גרועה", נתפר הפעם "תפקיד מושלם".

סיפורו העגום של צ'ילדרס מתובל "בסצינות קומיות למכביר, והסרט נע כמטוטלת בין קומדיית נעורים חסרת מעצורים, לדרמה אחראית, רצינית" על דיכוי וגזענות. "בנדרס מנווט את הסיפור כמקצוען מיומן", אבל "אינו מחדש הרבה ולא מפתיע במיוחד, ועם זאת הסרט נעים למדי, משוחק היטב, קולח, נע בבטחה אל עבר הסוף שדווקא כן מפתיע".

בקיצור: בנדרס כבמאי מפתיע לטובה, והסרט מהנה ומעורר עניין.

« נילי ברקן « בנדרס יודע להזיז מצלמה «