כשמניה וישראל תכננו לתפוס בכוח את השלטון

אולי הפרק המסעיר והמסתורי ביותר של חיי מניה שוחט בארץ ישראל, ההוכחה הניצחת שהיא לא שכחה מעולם את שיעורי המהפכה הרוסית, התרחש בשנות ה-20 של המאה ה-20. הוא היה קשור בגוף שנקרא "הקיבוץ", ולא היה אלא ארגון טרור חשאי, אשר שאב את השראתו מן "הארגון הלוחם" של המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית הרוסית ("הארגון הלוחם" היה מארגוני הטרור המפורסמים של המאה ה-20. מפקדיו ואחדים מלוחמיו היו יהודים). לפחות פוטנציאלית, "הקיבוץ" היה ניסיון לחולל מהפכה שמאלית מזוינת ביישוב היהודי.

קיבוצם של מניה וישראל שוחט, כפר גלעדי, היה המרכז החשאי של הארגון, עם מחסן נשק גדול (בקנה-מידה של הזמן ההוא). נעשו גם ניסיונות רציניים להקים בתי ספר ללוחמים ולקצינים. נעשה ניסיון ראשון מסוגו להכשיר טייסים יהודיים למטרות צבאיות, תחילה בצרפת ואחר-כך בברית המועצות (הניסיון לא עלה יפה, אם כי בנם של מניה וישראל, גדע, נעשה לימים מבכירי הטייסים בחיל האוויר הישראלי).

"הקיבוץ" לבש במהירות צביון פרו-סובייטי ופרו-קומוניסטי. ישראל שוחט ואחרים נפגשו תחילה עם נציגים רשמיים של ברית המועצות באירופה, ולבסוף, ב-1926, קיבלו הזמנה לבוא למוסקבה. "היינו כחולמים", סיפר אחר-כך שוחט על פגישתו הראשונה עם בירת המהפכה העולמית.

הם ניהלו שם מגעים מסועפים עם המודיעין הצבאי הסובייטי, שהיה ידוע בראשי התיבות ג.פ.או. הם הציעו לבני-שיחם, שברית המועצות תפרסם הכרזה רשמית לטובת "הקמת מדינה יהודית קומוניסטית בארץ ישראל", והם ביקשו סיוע צבאי סובייטי. הסובייטים הציעו שהם ישתלטו תחילה על תנועת העבודה היהודית, יהרסו את מעמדן של מפלגות השמאל הציוניות, ויקימו "מפלגה ערבית דמוקרטית". בקיצור, הם התבקשו להיות סוס טרויאני בחצרה של הציונות.

אף כי הממסד של תנועת העבודה תבע לימים אשראי על פירוק "הקיבוץ", ספק אם הוא ראוי לה. "הקיבוץ" התמוטט בעיקר בגלל קרע אידיאולוגי פנימי, כאשר כמה מטובי אנשיו החליטו שניצחון בארץ ישראל הוא כאין כאפס לעומת ביצור המהפכה הסובייטית. הם חזרו לרוסיה, ורובם נעלמו לימים במחנות הכפייה של סטאלין. כמויות הנשק הניכרות שהבריח "הקיבוץ" לכפר גלעדי, הועברו ב-1929 לידי "ההגנה". זו היתה נקודת ציון בתחילת תהליך ההתחמשות של היישוב היהודי בארץ ישראל.

כמו לנין לאן נשאו אנשי "הקיבוץ" את עיניהם? לרגל החשאיות העצומה של הארגון לא נשארו בידינו אלא מעט מאוד עדויות. אבל על יסוד מקצתן אין סיבה להניח, שהיתה ל"קיבוץ" מטרה אחרת זולת השתלטות בכוח על היישוב היהודי. ספר ההגנה, שאינו נוטה אהדה ל"קיבוץ", מביא מפי ישראל שוחט את המלים: "קיבוץ קטן של חברים - שמטרתו ברורה לו, יודע מה הוא רוצה, ומאמין בדרכו - יוכל לחולל גדולות ונצורות, ולמשוך אחריו המונים שיילכו בעקבותיו".

הדברים האלה נשמעים קרובים להפליא לא לסוציאל-רבולוציונרים, שהיו מפלגת המונים, אלא ללנין ולבולשביקים: הרעיון של ביסוס מפלגה על דיקטטורה חסרת פשרות של "אוונגארד". האוונגארד עצמו נועד להישלט בידי אוונגארד משלו, וב"קיבוץ" קראו לו "קומיסיה", למעשה "ועדה מרכזת", או פוליטביורו בנוסח הסובייטי.

לפי ספר ההגנה, מניה שוחט היתה "הלב של החבורה ואמם של כל החברים".

משמעת ברזל התקיימה ב"קיבוץ", ובתקנונו נאמר, כי העונש על הבגידה הוא "עד מוות". כאשר התחיל מסע בתוך תנועת העבודה נגד "הקיבוץ", בסוף שנות ה-20, איימה הנהגת הארגון "להעניש פרובוקטורים" המפיצים שמועות. לזה לא היה אלא פירוש אחד: לרצוח מתנגדים פוליטיים. לפי הידוע לנו, זה לא קרה. אבל זה היה קרוב מאוד לקרות. רות באקי, אשר כתבה ספר על מניה שוחט, אומרת, כי מניה שוחט איימה על דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו. לדבריה, האיום נעשה קונקרטי, כאשר בן-גוריון וחברו להנהגה יצחק בן-צבי באו לכפר גלעדי למשימת בדיקה. אחד מחברי "הקיבוץ", נחום הורביץ, המתין להם באקדח שלוף, והורה להם להסתלק מיד.

"הקיבוץ" (כלומר הארגון, לא כפר גלעדי, כמובן) חדל להתקיים סביב 1929. אבל אנשיו לא חדלו להתקיים, ואמונתם בשיטות טרור נגד יריבים לא נעלמה. מה מזה הם יצקו אל תרבותו הפוליטית של היישוב, וממילא אל המדינה בדרך? תשובה על השאלה הזו, לפי מיטב ידיעתי, עדיין לא ניתנה, והיא אולי ראויה להינתן.

דנקנר מצא את האקדח את העניין הזה אני מסיים באנקדוטה. לפני עשרים שנה, במהלך תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, החליט מנחם בגין למנות ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת רצח חיים ארלוזורוב, אשר התרחש 45 שנה קודם, ב-1933. זו היתה אובססיה של בגין, היא היתה מגוחכת מבחינה משפטית, אבל הוועדה קמה, וניקתה מחשד את אנשי הימין שהיו חשודים במעשה.

העיתונאי אמנון דנקנר כתב באותם הימים טור מבריק ב"הארץ", והוא הקדיש יום אחד את הטור לסיפור בדיוני יפהפה. בסיפורו - ניסיתי למצוא ללא הצלחה לצורך הרשימה הזו, ולפיכך אני מסתמך על זכרוני בלבד - הוא נוסע לקיבוץ ותיק אי-שם בארץ, ונפגש עם מהפכן יהודי זקן מרוסיה, המגלה לו את הסוד: הוא רצח את ארלוזורוב.

לסיפור - אמר אחר-כך דנקנר, כאשר שאלתי אותו - לא היה כל יסוד במציאות. אבל אני תמיד השתעשעתי במחשבה שאולי בכל זאת מישהו נתן לדנקנר "טיפ" עיתונאי, והוא הלך לו באישון לילה לכפר גלעדי, ומצא שם את האקדח, במעמקי הסליק של "הקיבוץ". זה היה יכול לקרות, אילו רק הוכנסו כמה שינויים קטנים במהלך ההיסטוריה. אילו זה היה קורה, אולי המאה ה-20 שלנו היתה באמת המאה של מניה שוחט.

היא היתה אשה אמיצה ומסורה לעניינים שבהם האמינה. היא ראויה לאידיאליזציה ולרומנטיזציה שנכרכו בה. אבל הבה נזכיר לעצמנו מדי פעם, שאת האידיאליזציה הזו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו רק מפני שהיא נוצחה. תודה לאל.« יואב קרני « כשמניה וישראל תכננו לתפוס בכוח את השלטון « אחת הפרשת העלומות והמשונות של תולדות היישוב: מחתרת הטרור שהקימו בני הזוג שוחט בכפר גלעדי לפני 80 שנה. הם רצו "מדינה יהודית קומוניסטית בארץ ישראל", וביקשו עזרה צבאית סובייטית. הם היו מוכנים, כנראה, לכל אמצעי, כולל רצח. המחתרת התפוררה, והמאה ה-20, למרבה המזל, לא היתה המאה של מניה שוחט