פצ'ינו יורק אש, כמו שהוא אוהב

"המקור". בימוי: מייקל מאן; תסריט: אריק רות, מייקל מאן; צילום: דנטה ספינוטי; מוסיקה: ליסה ג'רארד, פיטר בורק; עם: אל פצ'ינו, ראסל קרואו, כריסטופר פלאמר, פיליפ בייקר הול, דיאן ונורה. ארה"ב 1999.

הסרט עוסק בשקר הגדול של בעלי חברות הטבק, שהעידו בשבועה שסיגריות אינן ממכרות ואינן מזיקות לבריאות, וברשת טלוויזיה, שנכנעת ללחצים של תאגידי הענק, ואינה משדרת תחקיר אמיץ בנושא.

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") טוען, שהבמאי לא החליט האם סרטו עוסק במדען (קרואו), "שהדליף לתוכנית התחקירים '60 דקות' פרטים על פשעי מעבידיו בחברת סיגריות ענקית", או "במפיק בכיר בתוכנית הטלוויזיה (פצ'ינו) המתייצב באומץ מול העבירות האתיות של מעבידיו" בתחנה.

בחלקו הראשון של הסרט טורחים "שוב ושוב להראות לנו, כיצד המדליף טובע בתוך מערבולת מסוכנת של דילמות מוסריות", וב"שינוי כיוון פתאומי" הוא עובר בחלקו השני ל"מפיק הטלוויזיה, שהבטיח למקור שלו חשיפה הולמת", אבל אינו מצליח לקיים את הבטחתו בשל הירתעות מנהליו.

את המסר ה"מעניין", גם אם "לא חדש", על האינטרסים הכלכליים ששולטים באמת שמציגה הטלוויזיה, מעביר הבמאי "בסגנון מנופח ויומרני" והתוצאה היא "הפקה מגלומנית המתפקעת מרוב פרטים, גדושה ועמוסה לעייפה".

אורי קליין ("הארץ") מציין, שתשובת הסרט לשאלה, האם "ייתכנו עדיין גיבורים שיוצאים למאבק בממסד ויכולים לו", היא אמביוולנטית. הדבר אפשרי, אבל המחיר שהם ייאלצו לשלם כבד "וניצחונם הוא יותר אשליה של ניצחון מאשר שינוי משמעותי של המציאות". האמביוולנטיות הזו מעניקה לסרט "מידה של אירוניה שמהולה במלנכוליה", שכן גיבורי הסרט משיגים אמנם את מטרתם, "אבל הניצחון היחסי הזה מלווה, מבחינתם, בתבוסה, "שכן שום דבר לא ישתנה באמת בזכות מאבקם".

"המקור" הוא "דרמה קולנועית, אמריקנית, אינטליגנטית והגונה", שמציגה את הסיפור "במידה נכונה ויעילה של מורכבות תסריטאית". הסיפור מעוצב "באופן משמעותי מבחינה רעיונית, ובאופן מרגש מבחינה אנושית". הבמאי נמנע מלנצל סיטואציות למטרות מלודרמטיות קלות, הבימוי שלו "מוקפד ואינטליגנטי" ויש לו צוות השחקנים "מיומן", שמונה את פצ'ינו "המרוסן והמרוכז", פלאמר "ובעיקר קרואו, "שחקן מצוין".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") מכבד את "הבחירה של מאן דווקא בסיפור העיתונאי החשוב הזה". רצינותו של הסרט, "והיצמדותו ללא פשרות לתיאורה הריאליסטי של הפרשה, היו עלולות להפוך אותו למשעמם. רק משחקו של קרואו מעניק לסרט את התוקף הרגשי והופך את הדרמה הגלומה בו לאנושית".

השפעתו הטובה של מאן ניכרת גם במשחקו של פצ'ינו. "הוא לא מגזים ולא מתנפח בכל הזדמנות ורוב הזמן הוא רגוע ויעיל. את האנרגיה שלו הוא מנתב בתבונה רבה לשתיים-שלוש סצינות מרכזיות, שבהן הוא יורק אש ולהבות כמו שהוא אוהב".

סגנון הבימוי, "גברי ואקספרסיבי, בורח בכל הזדמנות ליציאות מופשטות" ש"בהיעדר סקס, רומנטיקה והומור - הן הכרחיות", והצילום הופך את הסרט "ממה שהיה עלול להיות איור יבש של יחסי כוחות - לעבודת שמן מבעבעת".

בקיצור: רצינות יתר ותפישה מגלומנית מחבלות בסיפור החשוב, ולא מאפשרות לסרט להמריא ממש. המשחק, עם זאת, מצוין.

« נילי ברקן « פצ'ינו יורק אש, כמו שהוא אוהב «