חתונה אומללה ומשעממת

תיאטרון חיפה מעלה את "החתונה האחרונה", מאת שירה גפן ובבימויה. תפאורה ותלבושות: נטע הקר; מוסיקה: אביב גפן; עיבוד מוסיקלי: דניאל סלומון. תאורה: ג'קי שמש.

את רגע השיא בטקס נישואיהם - הרגע שבו אמורים החתן והכלה להתנשק - קוטעת הפסקת חשמל. זוהי סצנת הפתיחה של המחזה. מכאן מתגלגל הזוג לאירועים מסויטים-אבסורדיים, שאמורים לסמל את מה שעומד להתרחש בחייהם אחרי החתונה.

אליקים ירון ("מעריב") לא אוהב את המחזה "התפל" הזה. לגפן היה אמנם "רעיון משעשע לפתיחה", אלא ש"פתיחה כזו טובה אולי לסיפור קצר, או לפיליטון. מחזה של ממש לא יכול לצמוח כאן", לא תחת ידיה של גפן, מכל מקום.

את הזמן ממלאת גפן "בעיקר בבדיחות של ערב חברתי, במין הומור שלא מקדם את המחזה הזה לשום מקום". ירון משער, "שלשירה גפן היה הרצון לכתוב פארודיה על קלישאות ישראליות בהקשר של חתונה, אך מחזה לא יצא מזה".

הרעיונות הבימתיים לא מתעלים מעל לרמתו של המחזה. "במה משעממת כזו כבר מזמן לא נראתה במקומותינו. השיעמום נובע מן הדלות וגם מן העובדה, שהדלות הזו חוזרת על עצמה בלי סוף". החתונה הזו, חותם ירון, "אומללה, משעממת, מיותרת".

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מבחין, קודם כל, בכישרונה ה"די ברור" של גפן: "מבט קצת ילדותי-תמים על החיים - בעיקר בהקשר של זוגיות צעירה - ויכולת לכתוב דיאלוג, ציני-אבסורדי-מריר, לפעמים מפויט, בתוספת דימיון ליצירת סיטואציה מבטיחה".

הכישרון, הוא אמנם "תנאי הכרחי, אך לא מספיק". יוצרים ומנהלי תיאטרון נוטים ליפול בפח ההסתמכות על הכישרון לבדו, מתוך תקווה "לגלות יוצרים 'אחרים' ושפה תיאטרונית חדשה", וזה מה שקרה גם הפעם. גם במאי מנוסה יותר, "שיתעקש שהמחזאית תבהיר ותעבד את קרעי הדימויים שלה", לא יכול היה לעזור.

וכך, למרות "רגעי תיאטרון יפים לרגע", צחוקים פה ושם, "אפילו רגעי משחק שמצליחים ליצור מציאות בימתית", יש יותר "רגעי מעברים ארוכים, מסורבלים וממוסמסים ממציאות אחת לאחרת", ו"המון התחלות של דברים שלא זוכים לפיתוח. התוצאה היא ערב מייגע למדי", לרגעים ארוכים, הוא אף "מביך בשטחיות של מתבגרים", וכך מתבזבז "הפוטנציל שאולי יש בחומר".

שוש ויץ ("ידיעות אחרונות") כותבת, שהחתן והכלה "מאבדים לא רק זה את זו ואת האורחים, אלא גם את הקשב והסבלנות של קהל הצופים". ויץ מציינת אף היא את "הכישרון והחן" של גפן, שבונה את המחזה שלה "על גימיק נחמד". היא "יודעת ליצור דיאלוג קצבי ושנון ולשלב בו אירוניה, פיוט, דימיון והרבה רעיונות בימתיים יפים". אבל אין לה מחזה. הגימיק "נגמר הרבה לפני שנגמרת ההצגה. הרעיונות מתפזרים ומתחילים להילעס, והצופה נידון לערב ארוך, חוזר על עצמו ומשעמם".

בקיצור: הגימיק נגמר מהר מאוד. כל השאר משעמם ומייגע.

« נילי ברקן « חתונה אומללה ומשעממת «