תחקיר גלובס: בדיקת תנאי ההעסקה בבנק המרכזי

כדאי לעבוד בבנק ישראל. אפילו כדאי מאוד, כפי שעולה מהדו"ח השנתי של הממונה על השכר במשרד האוצר, שפורסם בשבוע שעבר. בכירי בנק ישראל מככבים גם השנה, למרבה מבוכתם, בדו"ח הממונה, ומגיעים שוב למקום מכובד בדירוג המשכורות הגבוהות במיגזר הציבורי - מספר שלוש אחרי חברת החשמל וקופת חולים הכללית, עם שכר ברוטו ממוצע של 41,294 שקל לחודש לבכיר (עלות שכר של 54,539 שקל).

אבל אם הציבור מוכן לבלוע, ואולי גם לסלוח, לחריגות השכר בחברת החשמל ובקופת חולים, הוא לא יוותר כל כך בקלות לחגיגות השכר בבנק ישראל. הסיבה היא שבניגוד לבכירי בנק ישראל, מנהלי חברת החשמל ורופאי קופת חולים אינם מטיפים יומם ולילה לקצץ בהוצאות הממשלה, להוריד את הגירעון ולהדק את החגורה. הם אינם לוחצים על שר האוצר לסרב לתביעות הנכים, העובדים הסוציאליים והמורים, וגם אינם יוצאים מגדרם בכל פעם שעולה מחדש הצעה להעלות את שכר המינימום. דו"ח הממונה על השכר אכן חושף את בכירי בנק ישראל, אם מותר לומר, במלוא צביעותם: כמי שאינם מהססים לדאוג לעצמם, בעוד הם קוראים שלא לתת לאחרים.

אבל חגיגות השכר בבנק ישראל מגיעות כנראה לידי סיום. הממונה על השכר, יובל רכלבסקי, גילה בשבוע שעבר, כי משרד האוצר התחיל לבצע בדיקה מעמיקה ויסודית של הסכמי השכר בבנק, מתוך כוונה להכין דו"ח מקיף עם מסקנות אופרטיביות בנושא עד סוף השנה. זו כנראה הסיבה שהנגיד החדש, דוד קליין, אינו ממהר להיענות לתביעות השכר החדשות של עובדי הבנק, וזו כנראה גם הסיבה שמצא את עצמו כלוא על ידם בלישכתו בשבוע שעבר.

עד לפני שנתיים, היו תנאי השכר בבנק ישראל בגדר סוד מדינה. האגדות סיפרו על כך שבבנק ישראל מרוויחים יפה, אבל אף אחד מחוץ לבנק לא ידע בדיוק עד כמה. בנק ישראל היה המוסד הציבורי היחיד שסירב להעביר לממונה על השכר במשרד האוצר נתוני שכר, בטענה שהכפפת עובדי הבנק לכללי השכר של משרד האוצר עשוייה לפגוע בעצמאות המוסד.

כשסוף-סוף התחילו לצאת הנתונים, קו ההגנה היה שמגיע להם כי הם משכילים יותר מעובדים אחרים בשירות הציבורי, או בנוסח ההודעה שפירסם הבנק בתגובה לדו"ח הממונה על השכר לפני שבוע: "רמת השכר בבנק ישראל מוסברת, במידה רבה, מההרכב של אוכלוסיית העובדים בבנק, המאופיין בשיעור גבוה של בעלי השכלה אקדמית. כך, למעלה מ-%48 מהעובדים הם בעלי תואר אקדמי, ומתוכם למעלה מ-%64 מהם בעלי תואר שני ושלישי".

יותר כסף, פחות סיכון

כפי שפורסם בדו"ח הממונה על השכר, השכר הממוצע של עשרת בכירי בנק ישראל בשנת 1998 היה 41,106 שקל לחודש. עוד 110 "בעלי שכר גבוה" הרוויחו ממוצע של 34,005 לחודש, ועוד 745 "עובדי דירוגים" (עובדים מן המניין) הרוויחו ממוצע של 14,303 שקל לחודש. השכר הממוצע של 865 עובדי בנק ישראל היה בשנת 1998, לפי נתוני הדו"ח, 17,107 שקל לחודש - שיא בקרב עובדי התאגידים הסטטוטוריים.

וכמה זה עולה לנו, למשלמי המיסים? עלות השכר הממוצעת של עובד בבנק ישראל היתה 22,874 שקל לחודש ב-1998. סכום זה, כפול 865 עובדים, כפול 12 חודשים בשנה, מגיע ל-238 מיליון שקל לשנה, כלומר כמעט רבע מיליארד שקל.

כדאי להעיר, כי הנתונים על עובדי הבנק שמתפרסמים בדו"ח הממונה מוטים כלפי מטה, מכיוון שבנק ישראל, בניגוד לגופים ציבוריים אחרים, כולל בחישוביו גם את שכרם של כ-200 עובדים ארעיים, בעיקר סטודנטים המועסקים בעבודות כמו אבטחה. העובדים הארעיים האלה אינם נכללים, כמובן, בחישוב שיעור האקדמאים בבנק.

מי הם עשרת הבכירים בבנק ישראל שהשתכרו בממוצע כ-41 אלף שקל בשנת 1998? חלק מהשמות ידועים לציבור, חלק פחות. הם כוללים את דוד קליין, הנגיד החדש שהיה חבר הנהלה בכירה והממונה על התחום המוניטרי בבנק; ליאו ליידרמן, הממונה על תחום המחקר; יצחק טל, המפקח על הבנקים; מאיר סוקולר, מנהל המחלקה המוניטרית; סילביה פיטרמן, מנהלת מחלקת מטבע חוץ; מיקי עירן, המפקחת על מט"ח; מנכ"ל הבנק עודד חצרוני; היועץ המשפטי אליעזר מונטג; מנהל מחלקת המיכון אברהם יעקובי; ומנהל מחלקת משאבי אנוש ומינהל אפרים גרוס.

אבל בנוסף ל"בכירים" הרשמיים, יש לא מעט דוגמאות של עובדים פחות "בכירים" בדו"ח הממונה שמרוויחים לא רע בכלל, כמו למשל, הספרן האגדתי שהרוויח 35,796 שקל לחודש, היועץ למנהל מחלקה שהרוויח 41,665 שקל, המתכנת שהרוויח 34,117 שקל, הכלכלן הבכיר שהרוויח 30,665 שקל, ומנתח שיטות שהרוויח 31,408 שקל.

כדי לשים את הדברים בפרופורציה, נציין כי ראש ממשלת ישראל משתכר היום כ-32,800 שקל לחודש, פחות מספרן בבנק ישראל. שרים בממשלת ישראל מרוויחים 29,600 שקל לחודש, וסגני שרים וחברי כנסת מרוויחים 27,400 שקל לחודש. לפי נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, ברבעון השלישי של השנה עמד השכר הממוצע בשירות הציבורי על 5,543 שקל לחודש, והשכר הממוצע של עובדי הבנקים - שאליהם אוהבים עובדי בנק ישראל להשוות את עצמם - היה 13,172 שקל לחודש, %23 פחות מהשכר הממוצע בבנק ישראל.

עובדי בנק ישראל מתגאים בשיעור הגבוה של אקדמאים מביניהם, ולכן גם רצוי להשוות את השכר הממוצע בבנק לשכר הממוצע באוניברסיטאות. לפי נתוני הממונה על השכר, מרצה באוניברסיטה מרוויח בממוצע 11,250 שקל בחודש, מרצה בכיר מרוויח 13,500 לחודש, פרופסור חבר מרוויח 16,000 שקל, ופרופסור מן המניין מרוויח 22,000 שקל לחודש.

כפי שעובדי בנק ישראל עצמם מודים, אחד היתרונות המובהקים של עבודה בבנק המרכזי כנגד עבודה באוניברסיטה היא שבבנק ישראל לא קיים הכלל הידוע של or perish Publish . מי שלא מצליח לפרסם מאמרים בבנק ישראל לא ימצא את עצמו כעבור חמש-שש שנים בלי קביעות ובלי עבודה.

סוציאליזם במיטבו

בבנק ישראל, בניגוד למוסדות ציבוריים אחרים, אין עשירים ועניים. בבנק ישראל לא קיימים אותם פערי שכר גדולים שקיימים בגופים ציבוריים אחרים, בין אלה שעומדים בראש רשימת השכר לבין אלה שבתחתית הרשימה. ברוב המוסדות הציבוריים המסוקרים בדו"ח הממונה על השכר, אחוז בעלי השכר הגבוה בכל מוסד מגיע בערך ל-%1-%2 מכלל העובדים. לא כך בבנק ישראל.

בבנק ישראל מרוויחים 120 עובדים - %14 מעובדי הבנק - שכר חודשי של 29,000 ומעלה. אם מוציאים מהחישוב את העובדים הארעיים בבנק, אזי השיעור הוא גבוה יותר. לצורך השוואה, במוסד לביטוח לאומי, רק 30 מתוך 3,300 עובדים - כלומר, פחות מ-%1 - מוגדרים כבעלי שכר גבוה.

מקור הבעיה, כפי שעולה מתחקיר "גלובס", הוא מבנה הסכמי השכר בבנק ישראל. הסכמי השכר בבנק גובשו בתחילת שנות ה-70, עוד לפני שבנק ישראל היה כפוף לחוק יסודות התקציב, והם מעניקים לעובדי הבנק הטבות ותנאים שאין להם אח ורע במיגזר הציבורי היום.

עובדי בנק ישראל, למעשה, נהנים משני העולמות: הם מקבלים שכר גבוה כמו בסקטור הפרטי, אך גם מקבלים פנסיה תקציבית כמו בשירות המדינה; הם מקבלים שעות נוספות גלובליות כמו בסקטור הפרטי, אך מסיימים לעבוד לפי שעות הסקטור הציבורי; הם מקבלים משכורת 13 כמו בסקטור הפרטי, אבל גם "דמי התייעלות" כמו בסקטור הציבורי. כפי שיתברר מהגילויים הבאים, שמתפרסמים כאן לראשונה, הנתונים המופיעים בדו"ח הממונה על השכר הם רק קצה הקרחון.

אחוזים על אחוזים

לפי הסכם השכר הייחודי של עובדי בנק ישראל, כל עובד מקבל שכר משולב - שאינו גבוה באופן חריג - ועליו תוספות אחוזיות. התוספות האחוזיות הללו הן שמנפחות את השכר לממדים של עשרות אלפי שקלים לחודש. מי שאינו מתמצא בתחום של חוזי עבודה, יתקשה להבין בדיוק מה הן התוספות הללו. כך, למשל, מקבל כל עובד בבנק ישראל "דמי ייצוג" של %12.5 עד %21 לחודש, "גמול ב'" (אין קשר לגמול השתלמות) של %20 עד %34, ותוספת "הסכם מסגרת" של %28 עד %34. בתשובה לשאלה מה הן בדיוק התוספות הללו, מסר דובר בנק ישראל: "כל אלה הם רכיבי שכר בבנק ישראל, על פי הסכמי שכר שנחתמו בעבר".

בנוסף לכך, מקבלים עובדי הבנק שצברו מספיק נקודות בהשתלמויות גם "גמול השתלמות א'" וגם "גמול השתלמות ב'", כאשר כל אחד מהם שווה 322 שקלים לחודש. ראוי לציין, כי בשירות המדינה, רק עובדים שהם אקדמאים זכאים ל"גמול השתלמות ב'", ואילו בבנק ישראל, גם עובדים שאינם אקדמאים מקבלים תוספת זו של 322 שקל לחודש למשכורת.

שעות גלובליות והחזר התייעלות

הסכם השכר בבנק ישראל מעניק לכל עובד 40 שעות נוספות גלובליות ואף יותר לחודש, בשווי של כ-2,500 שקל. זאת, על אף שרק עובדים מעטים, אם בכלל, עובדים יותר מ-8 שעות וחצי ביום, ועובדי בנק ישראל אינם עובדים בימי ו'. דובר בנק ישראל מסר בתגובה: "שעות נוספות גלובליות משולמות בבנק ישראל לעובדים הבכירים (עובדים נדרשים), וזאת במסגרת הסכמי השכר הקיבוציים שנחתמו בבנק ישראל בראשית שנות ה-70. הסדר זה החליף תשלום עבור שעות נוספות על פי רישום. הסדר זה מקובל בגופים נוספים בשירות הציבורי". מבירורים שעשה "גלובס", מסתבר כי הסדר זה אינו מקובל היום בשירות הציבורי.

כפי שעולה מדו"ח הממונה על השכר, הסכום הממוצע להחזר הוצאות בקרב בכירי בנק ישראל מגיע לכ-5,000 שקל לחודש - בערך כפול מהיקף החזר ההוצאות הממוצע בקרב בכירי המיגזר הציבורי. איך הגיעו לסכום הזה, ומה הוא כולל? דובר בנק ישראל לא הסביר איך הגיעו לסכום, אך השיב שבהחזר ההוצאות נכללים תשלומי טלפון, רכב, אש"ל, ביטוחים והתייעלות.

מה זה "התייעלות"? שאלנו את הדובר. התשובה: "סעיף התייעלות משולם על פי ההסכם הקיבוצי בסקטור הציבורי מ-1988, שאושר על ידי הממונה על השכר, והוא משקף חלק קטן מהחיסכון בגין ההתייעלות שנובעת מהצמצום הנרחב בכוח אדם בבנק ישראל, מלמעלה מ-1,400 עובדים ב-1981 ל-900 עובדים היום". מבירורים שעשה "גלובס" עולה, כי בנק ישראל הוא כנראה הגוף הציבורי היחיד שהבין שההסכם משנת 1988 בדבר דמי התייעלות מתחדש באופן אוטומטי מדי שנה.

ותק שווה ודרגות קופצות

בשירות המדינה, כל שנת ותק מקנה %1 תוספת למשכורת של העובד עד שהוא צובר 30 שנות ותק, ואז כל שנת ותק מקנה לו תוספת של %0.75. לא כך בבנק ישראל: עובדי הבנק מקבלים תוספת של %1.2 עבור כל שנת ותק. זוהי סיבה נוספת לשכר המנופח בבנק ישראל.

בהסכמי שכר שנחתמו עם עובדי המדינה לפני מספר שנים, נפתחו שלוש דרגות חדשות. כדי לא לפגר אחרי עמיתיהם בשירות הציבורי, פתחו עובדי בנק ישראל שתי דרגות חדשות גם אצלם. אבל בבנק ישראל לא רק פתחו שתי דרגות, אלא במקביל גם קידמו את כל העובדים בשתי דרגות - דבר שלא נעשה בשירות הציבורי. גם מהלך זה מסביר את השכר המנופח בבנק.

תגובת הבנק לנושא זה, לנושא הוותק ולנושא מתן "גמול השתלמות ב'" לעובדים שאינם אקדמאים: "אין משמעות להשוואה בין מרכיבי השכר בבנק ישראל לבין קבוצת ההתייחסות בסקטור הציבורי (עובדי הדירוג האחיד, המח"ר ודומיהם) אלא לסך כל השכר - שעל פיו בודק הממונה על השכר כיצד עומד בנק ישראל במגבלות המוטלות על פי חוק יסודות התקציב ומדיניות השכר של הממשלה. כידוע, בנק ישראל לא חרג ממגבלות אלה".

משכורת 13

עובדי בנק ישראל הם בין היחידים במיגזר הציבורי שעדיין מקבלים משכורת 13. אם נניח שהשכר הממוצע בבנק הוא 22 אלף שקל לחודש, משכורת 13 משמעה תוספת של 1,400 שקל לחודש.

תגובת דובר בנק ישראל: "תשלום משכורת 13 נעשה במסגרת הסכמי השכר הקיבוציים שנחתמו בעבר בבנק ישראל. תשלום זה נכלל במסגרת השכר החודשי הרגיל של העובדים. כזכור, בעבר הסדרי השכר בבנק היו במסגרת הסכמי השכר שהיו נהוגים בחטיבת עובדי הבנקים. הסדר זה מקובל בחלק מהמיגזר הציבורי".

כדאי לצאת לפנסיה

ראשי בנק ישראל הובילו בשנים האחרונות את הקמפיין נגד הסדר הפנסיה שנחתם בין הממשלה להסתדרות. יומם וליל הם זעקו, שאסור שהממשלה תהיה מעורבת בשוק קרנות הפנסיה ותבטיח תשואות לעמיתי הקרנות. במקום זה, דרשו ראשי בנק ישראל מהממשלה לשלוח את קרנות הפנסיה לשוק ההון. מה רע בכך שייקחו על עצמן קצת סיכונים? שאלו.

מה שהם שכחו לספר זה שעובדי בנק ישראל לא צריכים לדאוג לבטחון כספי הפנסיה שלהם, כי הם מקבלים פנסיה תקציבית. כלומר, לא רק שהם לא מפרישים אגורה אחת משכרם לפנסיה (ולכן השכר נטו שלהם גבוה ב-%5 מהשכר נטו של עובד שמפריש לפנסיה), אלא שגם הכסף שלהם, כמו כספם של עמיתי קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, מושקע באג"חים מיועדות בעלי תשואה מובטחת.

ואם לא היה בכך די, בניגוד לעובדי מדינה אחרים, השכר הקובע לפנסיה בבנק ישראל הוא לא רק השכר הבסיסי אלא כולל גם את הסעיפים הבאים: דמי ארוחת צהריים בשווי של 658 שקל לחודש, ודמי עיתון בשווי של 110 שקל לחודש. תגובת דובר הבנק: "על פי הסכמי העבודה שנחתמו בבנק ישראל בשנות ה-70, מרכיבי שכר מסויימים נכללו במסגרת השכר הקובע לצורך פנסיה ועל פיהם משולמים לגימלאים דמי הגימלה החודשיים".

בנוסף, בכירי בנק ישראל נשארו כמעט היחידים בשירות הציבורי שעדיין מפרישים לעצמם %4 פנסיה לשנה, במקום %2. תגובת הדובר: "בנק ישראל נוהג בדיוק לפי החלטת הממשלה בנושא הפחתת שיעור הפנסיה של מנהלים מ-%4 ל-%2 - אשר התייחסה רק למנהלים חדשים. צריך לזכור, כי בניגוד לשירות הציבורי, בו המנהלים ששיעור הפנסיה שלהם הורד קיבלו בתמורה תוספת שכר של %33, בנק ישראל החליט להימנע מכך ולא להעלות בגין ויתור זה את רמת שכרם של המנהלים".

אף אחד לא זז

מי שנכנס למסלול עבודה בבנק המרכזי, נשאר שם, בדרך כלל, עד לגיל הפנסיה. שכר גבוה, תנאים נוחים, שעות נוחות, ארוחות מסובסדות, הלוואות מסובסדות (כמו שאר עובדי המדינה, גם עובדי בנק ישראל זכאים להלוואות בשיעורי ריבית מועדפים בבנק יהב), מתנות יקרות בחגים, ואם לא היה די בכך - גם פנסיה תקציבית.

בבנק ישראל עובדים היום קרוב ל-900 עובדים. לצורך השוואה, בבנק המרכזי של ניו-זילנד - שהפך למקור השראה לבנק ישראל, לאחר שהיה הבנק המרכזי הראשון בעולם לאמץ יעדי אינפלציה - עובדים רק 300 עובדים, כשליש ממספר העובדים בבנק ישראל. במחלקת המחקר של בנק ישראל, למשל, עובדים 20 כלכלנים קבועים. הפרוייקט הגדול שלהם הוא הכנת הדו"ח השנתי על כלכלת ישראל, ובנוסף, הם מכינים סקירות רבעוניות קצרות, מחשבים מדי חודש את המדד המשולב, ומפרסמים מדי רבעון סקר ציפיות.

רוב החומר להכנת דו"חות אלו מגיע מהלישכה המרכזית לסטטיסטיקה וממשרד האוצר, כאשר במחלקת המחקר בעיקר מעבדים את הנתונים. בנוסף ל-20 הכלכלנים שעובדים במחלקת המחקר, מועסקים עוד חמישה כלכלנים, שמקדישים את מלוא זמנם למחקר, ביחידת המחקר של הפיקוח על הבנקים. במטה ההסברה של הבנק, אחת מיחידות ההסברה המשומנות ביותר במיגזר הציבורי, מועסקים חמישה עובדים במשרד מלאה: הדובר, שני כלכלנים בכירים שעוזרים לו, עוזרת נוספת ומזכירה. יצויין כי עד לפני שנה, עבד במטה ההסברה גם "ממונה על הסברה", שהיה אחראי על כל אלה.

למרות שהפיקוח על מטבע חוץ בוטל לפני כמעט שנתיים, עדיין מועסקים במחלקת הפיקוח על מט"ח בבנק ישראל 55 עובדים. האם יש צורך להעסיק כל כך הרבה עובדים בפיקוח על מט"ח, בעידן הליברליזציה? לפי הדובר, "מחלקת הפיקוח על מט"ח מונה היום 55 עובדים, לעומת 60 עובדים בשנת 1997. ראוי להדגיש, כי כתוצאה משינוי המשטר בפיקוח על מט"ח, צפוי צמצום הדרגתי בכוח האדם בפיקוח על מט"ח.

"עם זאת, חשוב לציין כי עקב שינוי הייעוד שחל במחלקה בעקבות שינוי משטר הפיקוח, תפקידה העיקרי של המחלקה הוא ניהול מערכת דיווח על עיסקאות עם חו"ל ועם תושבי חוץ לצורך ניטור תנועות הון למשק וממנו, כאחד הרכיבים המרכזיים בניהול המדיניות המוניטרית, בדומה למחלקות זהות בבנקים מרכזיים בעולם. כן מנהלת המחלקה מערכת דיווח על מצבת הנכסים וההתחייבויות מול חו"ל להשלמת הנתונים על מאזן התשלומים של המשק, ועל חובות החוץ שלו".

וגם קצת מהצד

ואפשר לעשות גם השלמות הכנסה. ליאו ליידרמן, למשל, שהיה מועמד לתפקיד הנגיד, משתכר כ-42 אלף שקל לחודש כממונה על תחום המחקר בבנק, אך גם מקבל משכורת ממקום עבודתו הקודם, אוניברסיטת תל אביב, שם הוא ממשיך ללמד במישרה חלקית.

תגובת דובר הבנק: "אנחנו מנועים מלהתייחס למקרים של עובדים ספציפיים. בהתייחסות כללית, בדומה לתקשי"ר (תקנות שירות המדינה), עובד בנק ישראל רשאי לעבוד בעבודה נוספת במוסדות האקדמיים בכפוף לאישור מבנק ישראל, ובלבד שמישרתו שם לא תפגע בעבודתו בבנק - היקף מישרה נמוך ומחוץ לשעות העבודה המקובלות בבנק ישראל". « ג'ודי מלץ «תחקיר גלובס: בדיקת תנאי ההעסקה בבנק המרכזי«