הפיס הגדול נפל עליהם בסוף החיים

אני ממש לא סמכות בעניינים האלה אבל... איזה סרט יפה ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב", החדש של ווים ונדרס. אני בכיתי כמו ילד. וגם אתם תבכו.

סרט תיעודי עם הפי אנד ומוסיקה. וים ונדרס נוסע בהוואנה על וספה ושתי מצלמות שרוקדות סביב חבורת נגנים וזמרים מקומיים נשכחת, שהפיס הגדול נפל עליהם, נגד כל הסיכויים, בסוף החיים. בשביל מי שלא מכיר, תיכף נספר את הסיפור הממוגג של פרויקט הבואנה ויסטה סושיאל קלאב והדברים שקרו אחריו. ובאמת יצא תקליט נהדר, הבואנה ויסטה הזה. ו-15 אלף איש ואשה מבינינו כבר מחזיקים אותו בבית. ולא מעט ירוצו החורף לחנויות בשבילו, אחרי הסרט, זה בטוח.

סיפור אמיתי עם הפי אנד. נורא קשה לקבל את זה. אנחנו מכירים סיפורים אמיתיים עם סוף מר. במקרה הטוב, פושר. ואיך זה פועל? והאם יש רגע או מעשה במהומת חיינו, שבו אנחנו מאבדים את הזכות להפי אנד? ואולי זה לא משנה מתי הערימה המתוקה של אושר-הגשמה-עצמית-אהבה נוחתת עלינו - בהתחלה, באמצע או בסוף - מתישהו כל אחד מקבל רגע.

ובכל זאת, אני חושב, אנחנו מתוכנתים לצפות לטוב שיזדמן דווקא לא בסוף.

טוב, זה הסיפור: ב-1997 יצא ריי קודר, גיטריסט אמריקני אשף, שעיקר עיסוקו פסקול סרטים, למסע מוסיקלי בקובה. הוא לקח איתו את הבן, יואכים, מתופף, להוואנה, בעקבות טייפים שהגיעו אליו. שם הם התוודעו לחבורת מוסיקאים מקומיים, קשישים ברובם, מובטלים, שהוקפאו בזמן, כמו כל קובה של קסטרו.

כמה עשרות שנים הם הוקפאו. אנשים שאז, בגיל 40-30-20, היו בדרך לכבוש את שוקי המערב עם הממבו-סלסה-בלדות-לטינו-ג'אז התוסס והחדש שלהם. ורגע לפני זה קסטרו עלה וסגר את קובה ואת הזמן.

ריי קודר נכנס עם הקבוצה הישנה, החיננית והמוכשרת הזו לאולפן מיושן בהוואנה (לחלקם זו היתה הפעם הראשונה באולפן הקלטות "תקני") ויחד הם עשו את אלבום ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב", השם משיק למועדון ריקודים נודע מהימים ההם שלפני.

האלבום היה להצלחה בינלאומית אדירה. יש אומרים שמדובר באקט "מוסיקת העולם" הנמכר ביותר אי פעם. ואולי זה נכון, אם אנחנו לא סופרים את בוב מרלי בתור "מוסיקת העולם".

על כל פנים, ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב" סימן פריצה מרהיבה, נגד כל הסיכויים, לקריירה בינלאומית מסחררת של משתתפיו - הגיטריסט-זמר הכפרי קומפיי סקונדו (90), הפסנתרן, הממיס, רובן גונזלס (72), הזמר, הרומנטיקן הלוהט, איברהים פרר (70) והזמרת אומרה פורטונדו, שאני לא יודע בת כמה היא, אבל רק תשמעו אותה שרה.

קריירה בינלאומית טרייה, מסחררת, בגיל הזהב. כולל חוזים מכובדים בחברות תקליטים נחשבות, שהוליכו בשנתיים האחרונות את אלבום הבכורה, הנפלא, של הפסנתרן רובן גונזלס, בנאדם שבשנים שלפני "הבואנה ויסטה" לא יכול היה להרשות לעצמו פסנתר בבית, ואת האלבום (גם "בכורה") של איברהים פרר, שדווקא נחשב להבטחה מקומית גדולה לפני 40-30 שנה, אבל בשנים האחרונות התפרנס איכשהו כמצחצח נעליים. לפחות לפי הסיפורים.

ומה תגידו על קומפיי סקונדו, המקסים, שחתם בעשור העשירי לחייו חוזה הקלטות ראשון, ארוך טווח, ב"אלקטרה", סניף של ענק התקליטים "וורנר ברדרס".

ומה תגידו על אנשי "הבואנה ויסטה", זמרים נשכחים כנגני רחוב, שמבלים מאז הפיצוץ של האלבום ההוא בסיבובי הופעות בלתי פוסקים בעולם, כשההופעות מכורות חודשים מראש. מעשית, אלה הן כמה קבוצות משנה, שהתפצלו מאז הפרויקט ההוא. הנוצצת שבהן, שכוללת בין השאר את גונזלס, פרר ואומרה פורטונדו, ניגנה כאן שני קונצרטים שורפים בשנה שעברה, במסגרת פסטיבל "שומעים עולם 1999". את הקבוצה השלמה תוכלו לראות בסרט החדש של ונדרס, על הבמה, פעמיים באמסטרדם ופעם אחת, הורסת, בקונצרט הפריצה של הפרויקט בקרנגי הול, ניו-יורק. קבוצה גדולה, זקנה וקורנת, של אמנים קובניים, שהוקפאו בזמן, מפשירים על הבמה בחיוניות מתפרצת, שתגרום לספייס גירלס להסמיק מועמק שורשי הפן.

הפי אנד. מה פשר ההפי אנד הזה אתם שואלים את עצמכם למראה איברהים פרר שנשרף על "קנטרה" מעל במת הקרנגי-הול כברוס ספרינגסטין לטיני קמאי, מול קהל אוהב ומשתולל. מה הפשר, אתם שואלים, למראה הסופרסטארים הזקנים האלה שהגיחו, מעשה מדע בדיוני ממש, מנקודה רחוקה בזמן? פעם ראשונה בניו-יורק. עומדים מול חנות מזכרות, משתאים מול בובות האיקונות האמריקניות.

"זה", מסביר אחד הנגנים לחברו, מצביע על הבובה של לואי ארמסטרונג, "זה ניגן את הטונים הכי גבוהים בחצוצרה, וזאת (הבובה של מרילין מונרו, ליד לואי), בטח גם היא מפורסמת".

מה פשר הדבר?

ויום אחד, אולי ב-2040, יגיע ממחוז רחוק עשיר ומבוסס, מגלה התרבויות הנשכחות ויגאל, לטובתו, את קובי אור - סבא, משורר רוק עברי מפרפר בארץ סתומה - מחשכת ההתעלמות וה"נו טוב, עוד הפעם זה עם המילים המתפתלות שמנג'ס על החיים הדפוקים שלו דרך להקות שאף אחד לא מכיר".

העניין הוא כזה, ששלושה ימים בדיוק אחרי המערבולת הרגשית הסמיכה של הסרט החדש של ונדרס, יצא לי לראות את הסרט החדש של רון שיינברג, "אור קשה - אור רך", סרט תיעודי שנושאו קובי אור. ושוב, אני לא מבין כלום בסרטים, אבל אם יצא לכם לראות את "שמיים שרוטים על גלויה", הסרט הקודם של שיינברג, על נושאי המגבעת (שנקראו במקור, אתם יודעים, "נושאי המגבעת של קובי אור"), אז בטח תנסו לתפוס הקרנה של הסרט החדש, המסורפד והמאוד מדויק הזה.

חבר נורא טוב שלי אמר אחרי ההקרנה, שאם באמת שואלים את השאלה הגדולה של החיים - תמיד מקבלים תשובה. ושקובי אור הוא הג'אנקי של הרגע החלקיקי הקטן שבין השאלה והתשובה.

יכול להיות. אני פה רק בשביל לספר לכם שוים ונדרס וקובי אור הם כנראה שבוע ששווה לחיות. סתם. כל שבוע שווה לחיות. *« יוסי בבליקי « הפיס הגדול נפל עליהם בסוף החיים « תקליט נהדר הוא ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב", בסרטו החדש של וים ונדרס. סיפור אמיתי עם סוף טוב, פריצה מרהיבה של כל משתתפיו, כנגד כל הסיכויים, בגיל שכבר לא חושבים על הצלחה שכזו